כשהייתי קטן, היתה לנו מכונית פורד אדומה. אומנם היא לא היתה
הכי חדשה, אבל אני אהבתי אותה. היה לה ריח כזה של הסיגריות של
אמא, וישר כשהיית נכנס היית יכול לדעת מה אמא מעשנת. או לפחות
עישנה. אמא מתה לפני שתיים עשרה שנים בערך מסרטן בריאה
השמאלית.
למות מסרטן זה דבר נורא. וכשזה אמא זה עוד יותר. כשמישהו חולה
בסרטן זה לוקח הרבה זמן. זה לא כמו ליפול מבניין או להתנגש
במכונית, שאלה דברים גם נוראיים, אבל מאוד קצרים. כשמישהו חולה
בסרטן יש לו הרבה זמן לחשוב. להרהר מה הוא עשה טוב ומה הוא עשה
פחות טוב, לחשוב על המשפחה, על הקרובים, על הרחוקים, ובעיקר על
החיים.
כשהייתי ילד קטן, היתה לנו מכונית פורד אדומה. אומנם היא לא
היתה מהירה, אבל תמיד היינו מגיעים איתה לכל מקום שרצינו. לבית
החולים, האמבולנס הגיע בשש דקות וארבעים שניות, ולחדר המיון
אמא הגיעה כעבור שמונה וחצי דקות. אותנו השאירו בחוץ. "לכו
הביתה לנוח, עברתם מספיק היום", אמר הרופא, והביט בנו במבט
עצוב. נשארנו לישון במסדרון. למסדרונות של בתי חולים יש ריח
מיוחד. ריח של תרופות. ותמיד הכל כל-כך שקט ולבן. השקט הזה -
לפעמים הוא עושה לך כל-כך רע, שבא לך לקחת משהו ולזרוק על
הרצפה, רק כדי להחיות את האווירה.
כשהייתי ילד קטן, היתה לנו מכונית פורד אדומה. וכשהיה קורה לה
פנצ'ר אבא היה מרים אותה על הג'ק ומחליף ת'טאייר. אני הייתי
מתבונן בו בהשתאות. הוא היה כל-כך בטוח בעצמו, הוא היה חזק
וידע הכל. ועכשיו, רק לראות אותו ישן במסדרון של הבית-חולים
עושה לי להקיא. הוא שבור, מלא זיפים, יש לו כרס קטנה ואשה בחדר
מיון, עם סרטן בריאה השמאלית, וילד בכתה ח'. הוא כבר לא כל-כך
בטוח בעצמו וכבר לא כל-כך חזק. ובטח שלא יודע הכל.
כשהייתי קטן, היתה לנו מכונית פורד אדומה. אבא קנה אותה במחיר
מוזל מאיזה מוכר מפוקפק. אמא צעקה עליו אחרי זה איזה חודש שלם,
איזה טעות הוא עשה, וכמה הרבה הוא שילם עליה, ואבא היה צוחק,
מסתכל עליי וקורץ. "יואבי", הוא היה אומר לי, "לקניית מכונית
יש שלושה כללים: היא צריכה להיות עם הגה עם הילוכים ועם
סטייל", ואחר-כך אני והוא היינו צוחקים, ואמא לא היתה מבינה.
כיום אני כבר גדול. עורך-דין, נשוי לאשה יפה, עם שני ילדים
קטנים וגר בווילה בסביון. יש לי בריכה, סאונה ומרצדס כחולה.
בכל פעם שאני נכנס למכונית אני נזכר בפורד האדומה, בטיולים,
באמא.
ואז לרגע אחד, ממש שבריר של שניה, אני עוצר ומביט על החיים,
מהצד. כמו איזה מבקר שבא לתערוכה.
ואני רואה אותי ואת אבא ואת אמא בפארק, בסירת משוטים. אני
בחולצת פסים וחיוך גדול על השפתיים, אבא בכובע רחב שוליים,
ואמא עם שיער ארוך.
ובלי סרטן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.