אני מביט בך ישנה לידי.
מלטף אותך בעדינות. לא להעירך. מוודא שאת אכן לצידי.
רואה כיצד חלל ראותייך עולה ויורד בקצב נשמותייך.
את נראית שונה כשאת נחה ושטה לך בחלומתיך אשר אולי מכילים
אותי.
מנותקת מהעולם ומחוברת אליי.
כשהכרנו, הבנו שמה שיש בנינו הוא כמו גל שבסופו של דבר יחזור
אל חיק הים אך לבנתיים מלחכך את שפת החול.
את נפגעת ממנו וגם בי עשו לא מעט שפטים.
לא היו לנו ציפיות אחד מהשני משום ידענו שזה לא יילך.
אין סיכוי שזה יילך.
היינו שרוטים מידי. התחלנו כי ידענו שנגמר.
המחשבה שלא נצליח לאהוב  נטעה הרגשת ביטחון מזוייפת.
פחדנו מלהיות חבולים שוב.
לכן הדבר הראשון שעשינו זה היה לקבוע שאנו לא רציניים.  
וברגע שזה לא יעבוד- ניפרד.
בלי רגשות טינה. בלי ציפיות הדדיות.

הינו מדברים עד שעות הבוקר המוקדמות. ושוכבים.
בהתחלה קראנו לזה מזדיינים.
אח"כ כיננו את זה לשכב.
עכשיו אני מנסה לעכל את העובדה שזה התחיל להיות אצלי לעשות
אהבה.
חשבנו שאיננו מסוגלים לאהוב- לא אף אחד ובטח לא אחד את השני.
כעת אני מבין שאני בורח מהשאלה הגדולה- "אני אוהב אותך"?
יש רק שתי תשובות.  
לא יודע מי מהן מפחידה יותר.
אם כן, זה אומר שאני פגיע. זה אומר שאם תעזבי אני אמות מבפנים.

שאני זקוק לך. שאני צריך ביטחון.
דבר שאת לא יכולה לתת לי. דבר שאני לא מסוגל לבקש.
אם התשובה היא לא, זה אומר שאיני מסוגל כלל וכלל לאהוב.
אם אותך איני מסוגל לאהוב את מי כן אוכל?
מתי תפסיקי? מתי תקלטי שאני שלך? שאני לא הולך לשום מקום?
איני יכול ללכת.
אני לא רוצה ללכת.  
מה שאני רוצה שיקרה הוא שתתפסי אותי בכתפיים, תנענעי אותי,
תפני את פניי כך שיטבעו בעינייך הערניות ותצעקי עליי את האמת
המיוחלת. שאת אוהבת אותי ואני אוהב אותך וזהו. הגענו אל הנחלה
וכדאי שאני אקלוט את זה.
ככה את פותרת את בעיותייך.
מראה לכולם מאיפה משתין הדג.
בעוד שאני מעדיף לברוח. לא לחשוב. לא להרגיש.
אולי זה בעצם מה שאת רוצה שאני אעשה.