ואז יום אחד הוא הגיע. אני ידעתי שהוא יבוא. כל פעם אחרי שהיה
פיגוע, הייתי מחפש אותו בעיתון, ובסוף הוא באמת הגיע. החמסניק
שלי. לקח איתו 12. חצי מהם ילדים, שלא עשו רע לאף אחד. כמו
שהוא היה, אז כשפגשתי אותו בפעם הראשונה. ישר זיהיתי אותו.
אפילו שמה שנשאר ממנו זה רק הראש, שעף מהפיצוץ ונתפס למעלה
בחוטים של העמוד חשמל. אבל הפנים היו הפנים שלו. קצת יותר
מאורכות מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותו. אבל עדיין חלקות.
ובעיניים שלו היה עדיין את אותו המבט. אותו מבט שהוא שלח בי
אז, כשהוא טיפס על האופניים שלו לפני שמונה שנים, וכשראיתי
אותו שוב בעיתון, נהיה לי עצוב. בשביל אלה שהוא לקח, וגם
בשבילו. התביישתי בעצב הזה, אז לא סיפרתי לאף אחד. אבל בכל זאת
הכרתי אותו מה אני יכול לעשות? פגשתי אותו לפני שמונה שנים.
היינו שלושה, אני ברגמן ומלול סמל המחלקה שלנו. איבטחנו איזו
פינת רחוב בחאן יונס, בזמן ששאר המחלקה עשתה חיפוש באיזה בית.
זה היה אמצע אוגוסט, והיה חם. נורא חם, ואז הוא עבר. ילד בן 9
רכוב על אופניים גדולים וחלודים. ברגמן סימן לו לעצור. הוא ירד
מאופניים והסתכל בנו בעיניים החומות והגדולות שלו. מלול אמר לו
לעזוב את האופניים. אבל לא הייתה להם רגלית, אז הוא המשיך
להחזיק אותם ולהסתכל עלינו באותו מבט נבוך. אני הסתכלתי עליו
חזרה. מלול צעק עליו שיעזוב את האופניים. אבל הוא לא הבין מה
הוא רוצה ממנו. אז ברגמן בעט באופניים והם נפלו על הכביש. ואני
רק הסתכלתי. מלול שאל אותו אם יש רשיון רכיבה על האופניים,
ואיפה רשיון הרכב. הוא לא הבין מה מלול רוצה ממנו. אז מלול
התעצבן והוריד לו סטירה. התחילו לצוץ לו דמעות בעיניים. מלול
אמר לו שיפתח פה גדול ויעשה אההה. אז הוא פתח פה גדול ועשה
אההה. ואז מלול ירק לו מוכתה גדולה וירוקה מנובלס ישר לתוך
הפה, ואמר לו לעוף מהמקום. ואני רק הסתכלתי. הוא הרים את
האופניים, וקצת לפני שהוא התחיל לסוע הוא הסתכל עלי, ומהמבט
הזה אני ידעתי שהוא יבוא יום אחד. זה היה אותו מבט שהיה לו
כשהסתכלתי בטלויזיה וראיתי איך מורידים את הראש שלו מעמוד
החשמל.