החטוף "שלי"

לפני שנה וארבעה חודשים נעלמת.
כל כך הרבה זמן שאתה חסר פה.
בערך 4 ימים עד שגיליתי שזה באמת אתה שנחטפת שם.
4 ימים שהסתובבתי עם הרגשה נוראית בבטן,
2 הודעות במשיבון הסלולרי,
ואין סוף דאגות.
זה היה לפני יום כיפור, הודיעות שנחטפו 3 חיילים בצפון בהר דב
מחיל ההנדסה. התקשרתי והשארתי לך הודעה, תארתי לי שיש פעילות
ובלאגן ולכן אתה לא יכול לענות.
בנתיים הגיע יום כיפור. לפני כניסת כיפור התקשרתי שוב והשארתי
הודעה קצת יותר לחוצה "תתקשר אלי ולא מעניין אותי גם אם זה
באמצע כיפור, הפלאפון עלי".. והפלאפון היה עלי. ולא התקשרת.
זה היה הכיפור הראשון שצמתי.
והפלאפון לא מצלצל.
מוצאי כיפור, אחרי הארוחה של סוף כיפור, ניכנסתי לאינטרנט על
מנת לפסול את האפשרות שזה אתה.
בעודי מחכה שהמסך יעלה, סובבתי את ראשי הצידה מעט ודיברתי עם
אימי. שיתפתי אותה בחששות שלי ובדאגה שלי: "אמא, בני עוד לא
התקשר".....
סובבתי את ראשי חזרה למסך, ועיניי חשכו,
כל מה שראיתי מולי היה אותך.
מסתכל עלי חזרה.
צרחה פילחה את השקט שהיה בבית.
פרצתי בבכי וכאב חד פילח אותי לשניים.
אבא שלי בא בריצה מהחדר של אחי. אמא שלי באה מהמטבח.
הוריי עומדים מאחורי בעודי ממררת בבכי ומסתכלים על המסך.
בוהים, לא מאמינים.
הם כל כך אהבו אותו, היחיד שאהבו.

5 שנים של הכרות,
5 שנים של אהבה,
ועכשיו, כבר יותר משנה שאתה חסר.
אחרי כמעט שנה של התנדנדות בין תקווה לייאוש, הגיעה הבשורה
המרה.
אתה מת.
נירצחת.
נהרגתם כמעט באותו הרגע של החטיפה.
הנבלות האלה חטפו בעצם את הגופות שלכם.
ועכשיו... אנחנו רוצים גופות. נילחמנו וניסינו להחזיר חטופים.
עכשיו אנחנו שואפים לגופות.
בני....
בני שלי.
הנשמה שלך שלא יכולה להמשיך הלאה.
הגוף שחולל, שלא הובא לקבורה.
וחוסר הידיעה המקולל, שאפילו שקבעו שאתה מת,
אי אפשר לדעת....

אולי טעו במידע המודיעיני?

אולי אתה תחזור אלינו?

מותר לקוות, לא?