[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני מנסה להתחמק ממנה, מטשטשת את המבט, אבל הדמות הזרה מתמקמת
בתוך שדה הראיה שלי, קרבה מתוך החושך בהליכתה הגמלונית,
המשונה, שנעריות עוד טבועה בה. הילת שיער פורצת מכובע שחור,
משקפי ג'ון לנון עגולים. הפנים הזרות צצות בחלון שלי, פוערות
חיוך רחב מדיי. "היי" הוא אומר. "היי" אני עונה, "אתה יכול
להיכנס". אני מניחה ידיים קשות על ההגה ומתניעה את המכונית,
הזר לידי הולך ומתכווץ במושבו, מטיח בלי הפסק את דבריו לעבר
שתיקתי הכבדה, כמו ילד המנגח את גופו הקטן בקיר אדיש. "צריך
לקנות סיגריות", אני מודיעה לו ומחליקה בין שתי מכוניות חונות.
אור פלורוסנט מצליף בפניי, נערה עם עור צח צוחקת, מאוהבת
בעצמה, "את הכי יפה בעיר" אומר לה המוכר בקיוסק והעגיל שבלשונו
קורץ לה. "אין לי כסף", אני נזכרת. "לא חשוב, אני אזמין אותך,"
אומר הזר, מוציא ארנק בד מהוה ומגיש לי את הווינסטון לייט.

בתוך הפאב אור צהבהב וערפל סיגריות. הקוורבו צורב בגרון וחום
מתפשט מהבטן לראש, המילים עפות ומתנפצות כמו בועות סבון. אני
מבחינה בשירי שיושבת ממולי, מחייכת חיוך ספוג באלכוהול וחוט
שקוף של אושר נמתח ממנו אלי. מאחוריה גבו של איתי, הוא יושב על
הבר. "חזרתי לארץ כדי להוציא את הספר שלי" אומר קולו של הזר
"הכנסתי לתוכו את כל הרעיונות שלי, שלא אצטרך לדבר עליהם כל
הזמן." אבל הוא מדבר ומדבר וכשהוא מדבר העיניים שלו רוטטות
מאחורי הזגוגיות העבות כמו טיפות ברוח. אני מסתכלת על ידיו
הנוגעות ברפיון בכוס הג'ין וטוניק. הידיים שלו יפות, חזקות
ושקופות. אני לא רוצה שיפסיק לדבר. "את רוצה לדבר על משהו
אחר?" "לא, לא, זה דווקא מאוד מעניין." "הספר בוחן סמנטיקה,
כפל משמעויות, מה זאת מילה? אונס או או- נס. את מבינה? אולי
בכלל המילים הן הדבר עצמו ואין שום דבר מעבר להן?" עכשיו שירי
ואיתי מתקרבים לשולחן שלנו, "אכפת לך שישבו איתנו?" אני מספיקה
לשאול, הוא מושך בכתפיו. "אתה גיטריסט, נכון?" שואלת שירי
ודוחקת את עצמה בתוך הכיסא לידו "גם איתי מנגן."  "כן. אני
מנגן ג'אז." "אני לא מתה על ג'אז" היא אומרת. "גם החברה שלך לא
כל כך אוהבת" הוא מגניב לי חיוך קטן. איך הוא יודע? אני נזכרת
איך בערב ההוא, לפני שידעתי את שמו, כשהג'אז דפק במוח והשיחה
נתקעה בשיניים, הסתכלתי עליו. הוא ישב כפוף על הגיטרה שלו,
מאחורי המתופף הלבקן והסקסופוניסט הגבוה והיפה, שיערו נופל
ומסתיר את פניו, כולו שקוע בנגינה. אחר כך דפנה אמרה לי
שקוראים לו אורי, "אם את רוצה אני אכיר לך אותו, אבל בקיבוץ
אומרים עליו שהוא משוגע".
"פעם שנאתי ג'אז, אבל חשבתי שזו מוסיקה 'איכותית' אז הייתי
מכריח את עצמי לשמוע קטע אחד ואחר כך נרגע עם פינק פלויד או
דיפ פרפל." עכשיו הוא מדבר על מוסיקת ג'אז. קולו בוטח, אבל
מזווית הפה חומקת מבוכה קטנה, ילדותית. השפתיים שלו זזות
והמילים נתלשות מהן ומשתקשקות זו בזו. אני מתרוממת מעל לעיסת
הקולות ויוצאת לטיול בין קירות הפאב הכהים, צוללת לתוך הגוונים
האפורים של רחובות תל אביב הישנה. "תפסיקי כבר לבהות בתמונה
הזאת" אני שומעת את שירי "אנחנו רוצים לזוז".

אנחנו יוצאים לרחוב, לקרירות השחורה של הלילה. עוברים בגן
מאיר, מול האישה האימתנית עם הפנים הלבנים הקפואים ושמלת
הדיסקים שמבהיקה באור הפנסים. "את זוכרת שהלכנו כאן אחרי
שראינו את הסרט ההוא, השבדי?" שואלת שירי ומוסיפה "איך פחדנו".
"נכון, אני עונה, נרגשת "תראו את הירח מעל הראש שלה, כמו בסרט
אימה". "פסל מכוער" קובע איתי. אורי שותק ופניו היגעות רק
מגבירות את התלהבותי, "בעיני הוא מקסים, במיוחד שהוא תקוע כאן,
באמצע העיר." אני נושמת את האוויר הסמיך, מביטה בשירי. זה רגע
נדיר, היא יודעת.
הדירה של איתי סטורה ומנומנמת. הטלוויזיה דולקת בקול נמוך
ולנון מעביר עלינו עיניים דהויות מתוך הכורסה. האלכוהול מפסיק
להשפיע ואני חוזרת לדחיסות הכבדה הרגילה שלי, אבל מנסה עדיין
להראות קלילה, משילה את הסנדלים מרגליי ונוחתת על הספה שבקצה
החדר. אורי מתיישב לידי והחום שלו מלטף לי את העור. "מה אתה
עושה?" אני קוראת לאיתי שמתעסק בערמת קלטות הוידיאו שזרוקה
מתחת לטלוויזיה. "אני שם 'אוכפים לוהטים'" הוא אומר "מה פתאום
מערב פרוע? אין לך משהו אחר?" "יש את 'רשימת שינדלר', אם את
רוצה."
הסרט מתחיל ואני לא מבינה שום דבר, אבל נהנית מהיד על הכתף שלי
ומההסברים של אורי. "אני אוהבת איך שאתה מסביר." אני אומרת לו.
איתי שוכב על הכורסה מול הטלוויזיה ושירי עליו. הוא מלטף את
ראשה והיא צוחקת. פתאום אורי קם "ראיתי את הסרט הזה חמישים
פעם". אני מתרוממת אחריו במהירות, משאירה סימני בהלה על הספה.

לרחובות כבר מחלחל אור אפור תכלכל, חושף את פגמיה של העיר מבעד
לכותונת המשי השחורה שלה. אני מדלגת מעל לשברי זכוכית בטבעיות
של חתולת רחוב והחלקות הקטיפתית של הבטון המטונף מלטפת את כפות
רגליי. "איזו שעה יפה" אני אומרת לאורי ומביטה באיש השוכב על
קרטון בשולי המדרכה, עטוף סמרטוטים. אני מוציאה מהתיק את קופסת
הסיגריות "אוי, נשארו רק שלוש." אורי עוצר ומסתכל בי מקרוב "אז
מה את אומרת?" הוא שואל, "על מה?" "מה על מה? עלייך ועלי." אני
מתפתלת מול עיני הנר המהבהבות שלו. בטח הוא מבחין עכשיו בפצעים
על המצח שלי, שניסיתי להסתיר עם מייק-אפ לא מתאים. "זה לא
יעבוד ככה!" קולו הקשה מפתיע אותי "יש לי בעיה עם מערכות
יחסים, אף פעם לא היה לי חבר רציני." "מה זה חשוב? השאלה אם את
בכלל רוצה." קולו מתרכך, "כשאמרת לי שאת אוהבת את ההסברים שלי
על הסרט זה מצא חן בעיני." הוא מקיף אותי בידיו, החמימות של
שפתיו על שפתיי, לשונו מציצה סקרנית בתוך פי.
חתול מחכך את עצמו ברגלינו ואורי מלטף את הגוף הסמור. "הם
יודעים לאן לבוא" הוא אומר בגאווה. אני לא אומרת כלום, אני
רוצה לגרד במצח, "אני נוסע עוד שלושה חודשים", מרגיע אורי,
"אין לנו מה להפסיד".  

מאחורי חלונות הראווה של דיזינגוף סנטר בובות ריקות עיניים
מביטות לשום מקום. עיר רפאים חיוורת ורק הרוח נושמת, מעבירה יד
רחבה מתחת לשמלה שלי, מלטפת אותי בירכיים ובבטן. חדר המדרגות
מקבל את פניי באפלוליות נעימה.
שירי ואיתי עומדים בסלון "התכוונו לצאת לחפש אותך," איתי גוער
בי "איפה היית?" אני לא עונה, מתענגת כילדה שההבעה הדואגת של
הוריה מאשרת לה את אהבתם. שירי מחייכת. היא יודעת שמצאתי את
הדבר עצמו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"ג'יזס, זה עלה
פחות בשנה
שעברה".



הנוחיות של אתר
החרמון בתנופה


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/2/02 10:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאלה ליין בלייר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה