"אתה מוכן? ", הוא הסתכל עליי במבט מהסס כאילו מקווה שברגע
האחרון אני אתחרט ויחליט לא להמשיך עם זה. עניתי בחיוב וללא
השתהות הוצאתי את המפתח מהכיס.
סיבוב אחד במנעול החלוד והדלת נפתחה בחריקה. עברו חמש שנים מאז
שסגרנו את המקום.
הגוון הבהיר של הרצפות היה מלוכלך מהצטברות רבת שנים של אבק
ולכלוך. הקירות היו סדוקים וקיבלו גוון לא ברור, בחלקם מפוחמים
ובחלקם מלאים עובש מרטיבות. השולחנות עם כיסאות הפוכים היו
מכוסים בסדינים לבנים כמו בבית עתיק שעומד למכירה, פרט לשלושת
הכיסאות שלנו על הבר. היא הייתה יושבת בכיסא האמצעי ואנחנו
לידה. שנינו אהבנו אותה והיא לא הייתה מסוגלת להחליט.
הוא עמד ליד הכיסא שלה וליטף בעדינות את המושב, נראה כמנסה
לגעת בה שוב,לגעת בעבר.
"היא ישבה כאן בדיוק ש...", ניסה להמשיך את המשפט אך דמעות
חנקו את גרונו.
"אני יודע, גם אני הייתי כאן", עניתי, מתאמץ לא להיזכר במה
שקרה.
לא יכולתי למנוע את ריצת האמוק שלו כשהרגשתי את שתי ידיו
החסונות אוחזות בי ומצמידות אותי לקיר. "למה ? למה היית חייב
לחזור לכאן?!" , צעק וברגע של ייאוש הרפה את ידיו והניח את
ראשו על כתפי. הרחקתי אותו מעליי בעדינות והחלקתי עם גבי אל
הקיר עד מצב ישיבה. הצמדתי רגליים אל הישבן  ובהיתי בו. הוא
היה מכונס בתוך עצמו.
"תעשה משהו מועיל! לך תביא את קופסת הסיגריות שלי מהרכב",
גערתי בו תוך שאני זורק לו את המפתחות. ייתן לו קצת זמן
להירגע, חשבתי לעצמי.
הוא חזר פנימה כשכולו רטוב ולפני שהספיק לסגור את הדלת נעתר
לבקשתי והשאיר אותה פתוחה. גשם תמיד הרגיע אותי.
"אתה מתכוון לעמוד שם עוד הרבה זמן או שאתה מצטרף אליי?"
הוא הביט בי, הביט בקופסת סיגריות, שוב בי,שלף מצית מהכיס,
התיישב וחייך לראשונה. "כנראה שלא". הוא חייך פעם נוספת
כשפתחתי את קופסת הסיגריות ושאל כאילו לעצמו "זה מה שאני חושב
שזה?". הסתכלתי עליו במבט תמים, כזה שיש לילד קטן כשהוא יודע
שהיה לא בסדר.
"אני מניח שזה אומר שאתה מצטרף אליי". הוא לא ענה והדליק אחד
לעצמו ואחר כך לי.
כמה "סיגריות" אחר כך, כשהיה רגוע יותר, אזר אומץ לשאול למה
אנחנו פה.
"מה זאת אומרת, למה אנחנו פה?"
"אל תשחק איתי משחקים", ענה בטון תקיף.
"אני...אני רוצה לפתוח מחדש את המקום", עניתי בהיסוס.
"לפתוח מחדש את המקום?!" שאג רגע לפני שהחל בהתקפת צחוק כזו
שכל מה שיכולתי לעשות היה לחכות שתעבור.
"יש לך שמץ של מושג מה זה אומר ? ", שאל לאחר שנרגע.
ניסיתי להסביר לו בהגיון שהיה לי הרבה זמן לחשוב על זה אך הוא
חזר וקטע אותי.
"כנראה שלא מספיק זמן!" הגיב בציניות מאוסה תוך שאני מנסה
לגרום לו לשתוק ולהקשיב לתוכנית שלי עד הסוף.
"אתה רואה? זה לא יעבוד! אנחנו כבר רבים, תשכח מזה!" הצהיר
וחייך חיוך של מרוצה מעצמו.
ארשת פנים רצינית הוחלפה בחיוך כששאלתי אותו מתי הייתה הפעם
האחרונה שהוא עישן.
הוא לא ענה, הוציא את הפנקס שלו מהכיס, קרע חתיכת נייר, גילגל
אותה לכדור קטנטן בין אצבעותיו ואמר "זה המוח שלך על סמים".
"עזוב אותך, אתה מסטול לגמרי, בוא הביתה".
"אבל יורד גשם בחוץ", אמר תוך שהוא מכוון מבטו אל הבגדים שכבר
הספיקו להתייבש.
קמתי והושטתי לו את ידי. במבט אחרון על המקום הבחנתי בשלט
"למכירה" שהיה מודבק על החלון. הדלת נסגרה בחריקה וננעלה
בסיבוב אחד של המפתח במנעול החלוד.