הגעתי לכאן בעשירי לאוקטובר 1987 אחרי תאונת דרכים קטלנית.
איתי נהרגו עוד ארבעה, אבל לא הכרתי איש מהם. הובהלתי למשרד
שגווניו כחולים, תיקיות רבות היו מסודרות במדפים ארוכים, שולחן
מעץ כבד עמד במרכזו, ומאחורי השולחן ישב על כסא מנהלים איש קרח
וחייכן, לבוש חולצה ורודה ועניבה כחולה עם פרפרים, ובפיו סיגר
עבה. הוא קם בזריזות ללחוץ את ידי. "אתה אליהו שדה?" שאל
בחיוך, "אלי..." תיקנתי אותו. "אלי, נעים מאוד, אני אלברט" הוא
לחץ את ידי בשנית. "אליהו, אלי... קראתי לך בדחיפות כי ההלוויה
שלך היא המוקדמת ביותר... התארגנו מהר המשפחה שלך! זה יפה
מאוד! יפה מאוד... אבל זה אומר שאנחנו צריכים להתארגן מהר" הוא
חיבק את כתפי. "להתארגן למה?" שאלתי אותו. "הו! אז ככה...
נוצרה אופנה בקרב המתים שלנו לצלם את ההלוויות. אתה יודע...
ככה עצובים  לפעמים, מרגישים רע, מתגעגעים, טוב שיש מזכרת
נחמדה... רואים אנשים מוכרים, בני אדם שאהבת... מגלים דברים
חדשים...וזה אירוע גדול ההלוויה, אולי האירוע הכי גדול בחיים
של בן אדם... אז בשביל זה נתנו לי את התפקיד.. אני צלם. אני
יורד למטה, מצלם, חוזר, ויש לך מזכרת לכל החיים. מה אתה
אומר?". "אממ... אני לא כל כך יודע, אני עליתי לפה רק עכשיו,
אין לי כסף..." ניסיתי להסביר. האיש החייכן צחק "אוי, אתם
החדשים, עוד לא מכירים את החוקים..." הוא נתן לי מכה עם המרפק.
"אל תדאג, אל תדאג, אין כסף, הכל מתנה ממני אליך, ברוך הבא
לעולם הבא! אז מה אתה אומר, לצלם או לא?" שאל בחיוך. "אז...
כן... אני משער... אני יכול לרדת למטה איתך?" שאלתי. "לא
לא..." החיוך נמחק מפניו "יש אישור רק לאדם אחד לרדת למטה, וזה
או אני או אתה... אני מצטער... אתה יכול לרדת לבדך, אבל חבל...
אם אני יורד למטה אפשר לראות פעם ועוד פעם, ועוד פעם... וכשאתה
לבד... מרוב בכי מפסידים דברים, מאבדים את החוויה...". "טוב,
אז תרד אתה" הסכמתי. "הוא חיבק אותי בהתלהבות וטפח על שכמי
"החלטה נבונה ילד, החלטה נבונה..."

הוא לקח אותי לחדר גדול מלא מדפים, עמוסי קסטות וידאו. הוא אסף
כמה קסטות, הניח אותן בידי ושבנו למשרד הכחול. הוא השיב אותי
מול טלוויזיה גדולה "אני אראה לך עכשיו כמה דוגמאות של צילומי
הלוויות. אח"כ נשב יחד ונחליט על הסגנון של הצילום, בסדר ילד?"
הנהנתי בראשי. "הדוגמא הראשונה, אני באופן אישי מאוד אוהב
אותה, צילום הלוויה מקורב לפנים בתוספת עריכה ומוזיקה. הנה."
הוא הפעיל את הוידאו. צפינו יחד כמה דקות. סימנתי הראשי
לשלילה. "למחוק אותה מהאפשרויות או להשאיר בצד?" שאל, "למחוק
למחוק... " עניתי. " כן, גם אני חושב, זה נראה כמו פרסומת
למשחת שיניים... אבל... איך אומרים... כל אחד והטעם שלו! אה?"
הוא צחק והכה שוב במרפקו את זרועי, מסמן לי לצחוק עמו. חייכתי
חזרה. אלברט הראה לי עוד מספר דוגמאות, ואני בחרתי את הסולידית
שבהם. אלברט התאכזב אך המשיך לחייך כאילו משכנע עצמו שגם צילום
רגיל ומשעמם יש בו יצירתיות. הוא ניפרד ממני, ומיהר לצאת לדרך,
שבסופה חיכה העולם שטרם הספקתי להיפרד ממנו.

מרגע יציאתי ממשרדו של אלברט, הייתי בידיו של  אבנר. אבנר הגיע
שנה לפניי , ועתה תפקידו להיות החונך שלי.  עקב כמות הרוגים
גדולה באותו היום, לא נמצאה לי עבודה, ולכן ישבתי עם אבנר בבית
קפה קטן ונחמד, וניהלתי איתו שיחות ארוכות על המצב החדש.  כשלא
יכולנו לשבת יותר, היינו עורכים טיולים בסביבה,  ולומדים את
הנוף. ללילה סידרה לי ההנהלה מקום לינה במלון קטן, אך אבנר
הציע את דירתו. הלכתי עם אבנר. רק עצמתי את עייני, וכבר ניער
אותי אבנר בעדינות, ואמר שאלברט הגיע מההלוויה שלי וחשב שאני
בטח להוט לראות את הקסטה. ביקשתי מאבנר להמשיך לישון, ואבנר
הודיע לאלברט. כשקמתי בבוקר כבר חיכה לי אחראי העבודה, שאל מעט
שאלות, אימת את קורות חיי, ונתן לי רשימת הצעות. בחרתי ללמוד
משחק,  כפי שחלמתי כל חיי...
אבנר נתן לי את הכתובת של אלברט כדי שאוכל לקחת את הקסטה
כשארצה. הייתי כל- כך נרגש מהעובדה שאלמד משחק, והעדפתי לדחות
את הצפייה בקסטה שודאי תפיל את מצב רוחי.

במשך שנתיים למדתי משחק, והפכתי לשחקן המועלה מידי ערב לבמות
התאטרון, כדי לדפוק מונולוגים סוחטי דמעות.  האנשים שם היו ממש
בסדר. כל ערב יצאנו לרקוד, או לרבוץ באיזה חוף,  או סתם לשחק
באולינג או ביליארד, העיקר לא להשתעמם. היה אסור לשתות,  וגם
אם רצינו, לא היה איפה להשיג משקאות, אבל הזדיינו חופשי, ככה
שזה התקזז. הייתי כל-כך מאושר, שבכלל לא חשבתי שאלברט מחכה לי
אי שם במשרד כחול, ומצפה שאבוא ואקח את יצירת המופת שלו- הקלטת
של ההלוויה שלי.  

כעבור חמש שנים כבר הייתי שחקן ידוע ומבוקש, שהרגיש שהגיע זמנו
ללכת על משהו גדול, ולעשות זאת לבדו. העליתי מחזה יחיד. הצגת
הבכורה הגיעה. האולם היה מפוצץ באנשים, כולם לבושים אלגנט,
מאופרים, מבושמים ורגועים. אני לעומתם הזעתי ורעדתי כמו ארנב
שקבע פגישה עם נמר. האורות כבו, שקט השתרר באולם, ונשימות
האנשים נשמעו כמו רעמים ביום קיץ.  כמה שיעולים הגבירו את
המתח, הגבירו את הציפייה. אור הבמה נידלק. במרכז הבמה עמדתי
אני, שעד לפני חמש שנים הייתי מוסכניק בחסד. רבבות עיניים
התמקדו בפי שאט-אט ניפתח מנסה לאמר מילים שנאמרו כ"כ הרבה
פעמים, ועכשיו, ברגע האמת, לא יכלו לצאת. עוד התקפת שיעולים של
מישהו מהמקומות העליונים באולם. הכנסתי עצמי לריכוז מקסימלי.
בקול רועד אמרתי את המשפט הראשון. כמו תוכי ציטטתי את מילות
הטקסט, מנותק מתוכנן. אחרי השעה ורבע הארוכה בחיי הייתה הפסקה,
שמונה אנשים וילד חזרו ממנה. התנצלתי בפני האנשים המעטים, שכה
שנאתי אותם על שהעזו לשוב, וירדתי מהבמה. למזלי לא ראיתי את
פניהם כי האולם היה חשוך. התיישבתי מאחורי הקלעים, בוהה בדמות
השחקן העלוב, שהשתקפה במראת האיפור. רציתי לקום, לברוח, להעלם,
אבל לא הצלחתי לזוז. אני לא יודע כמה זמן עבר עד ששמעתי קול
מאחורי. חצי גוף זר השתקף במראה. זה היה אלברט. "אתה יודע
שיכולת להגיד שאתה לא מתכוון לקחת את הקסטה", אמר בקול נזעם "
לא הייתי צריך להשקיע כ"כ הרבה..." הוא הפסיק את שטף דיבורו,
והביט בי ברחמים. "תשמע, אני יודע שלא יעזור מה שאני אגיד
עכשיו, ושום דבר לא ינחם אותך כרגע, אבל החיים נמשכים...  בכל
מקרה, הנה הקסטה... מה אני אגיד לך... אם אתה צריך משהו תצלצל,
אה?" הוא הכה במרפקו את זרועי, אך לא בדרך שעשה זאת אז. עתה
הוא הכה בה כאילו אומר "די, צא מזה, תתנער ילד!". לא הגבתי.
הוא הציע לי סיגר, סרבתי, והוא הלך. אחריו בא אבנר ולקח אותי
הביתה. הכנסתי את הקסטה לוידאו. על רקע הנוף המצולם התנגנה
מוסיקה עצובה, ומתוכה החלו לצוץ פרצופים מוכרים. מעל ערימת
אדמה, הספידה אותי הילוש, אחותי, ואחריה אבא מלמל משהו לא
ברור, והחל לבכות. אמא חיבקה אותו, ואורי, שהיה החבר הכי טוב
שלי מאז כתה ד', אחז בכתפו. איזו אשה טיפשה ופלצנית מהיישוב
דיברה על כמה שהייתי חייכן ו"אוהב את הבריות". ההלוויה הייתה
מלאת אנשים. החברים עמדו קרוב  להורים. את סבא שמואל, שמעולם
לא סבל אותי, לא ראיתי. חברות שלי לשעבר היו שם, נחנקות מבכי,
כמו גם המורות שלי שעמדו בשורה, מהמחנכת גילה, שלימדה אותי
בכתה ג'3, ועד ציונה, שהייתה המורה לספרות בכתה י"ב. חברים של
ההורים מהעבודה, אנשים שלמדו איתי, שעבדו איתי במוסך, הירקן,
הספרנית, כל מי שאי פעם הכרתי. מוטי המניאק, היה שם, וזה סתם
עיצבן אותי, כי תמיד שנאנו אחד את השני, אז בשביל מה לשחק
בדאוונים שאיכפת לו? החזרתי אחורה, הקשבתי שוב להספד של הילוש
, וכביתי את הוידאו. אלברט צדק, באמת הרגשתי יותר טוב אחרי
שצפיתי בקסטה. הכנתי לעצמי קפה, עיניי ניסו לקרוא ספר, אבל
הראש לא קלט כלום. נרדמתי על הספה בסלון.

בבוקר קמתי עם גב וצוואר תפוסים. כולי מכווץ הלכתי להכין קפה,
וכרית חמה כדי לשחרר קצת את השרירים. התחושה הנוראית לא עזבה
אותי. התפללתי שאעלם, אבל אחרי שאתה עוזב עולם אחד, לאן כבר
תבלע אותך האדמה? הטלפון צלצל. לא עניתי. שקוע ברחמיי העצמאים
נזכרתי בהלוויה, כמו אלכוהוליסט הנזכר בוודקה של הלילה הקודם,
כמו חולה הנזכר במשכך הכאבים שחדל להשפיע. הדלקתי את הוידאו,
צפיתי בתמונות שהזכירו לי שפעם הייתי מישהו, משהו. צפיתי פעם
אחת והחזרתי את הקסטה להתחלה. כמו מטורף התחלתי להריץ את
הקטעים קדימה ואחורה. מתמקד על התמונות, עורך בראש רשימה של מי
היה ומי לא, מי בכה ומי סתם בחן את האנשים סביבו. ראיתי כל
תמונה עשרות פעמים, בהילוך מהיר ובהילוך איטי. ואז... באמצע כל
הטירוף, הבחנתי בדמות מוכרת ולא אהודה, יושבת על סלע מאחורי
שיח נמוך, ומשחקת קלפים. זה היה סבא שמואל. הזקן העלוב הזה לא
יכל להקדיש לי חמש דקות מחייו. חמש דקות מזוינות מחייו! במקום
לעמוד ולשתוק מול הקבר שלי, הזקן התחבא ושיחק פוקר עם אדם שלא
הכרתי, כנראה מבית האבות שלו.  משכנע עצמי שלא מגיע לתרח הזקן
שאפגע ממנו, המשכתי לצפות. החברות המתייפחות שלי ריגשו אותי,
שוב ושוב בחנתי אותן בהילוך איטי, מנסה ללכוד כל הבעת פנים של
צער יפה ותמים. כ"כ שבריריות ויפות. היתה שם דיקלה שאורי סדר
לי בתקופה שעוד הייתי בתול, ואמר שהיא זיון בטוח וצדק. היתה שם
ריקי שהיתה הראשונה שעשיתי איתה אהבה, וזה לא אותו דבר כמו
הזיון של דיקלה, כי את ריקי באמת אהבתי. היו שם גם נורית וליאת
ומאיה. מאיה נראתה מדהימה. היא לבשה שמלה שחורה והדוקה, והניחה
לשערה החלק לגלוש על כתפיה, ועל  שדיה. ואז נזכרתי שמאיה אמרה
לי פעם משהו על יופי ומראה. היא אמרה "כל מקום הוא טוב וכשר,
כדי לדפוק הופעה", ואז היא צחקה ונישקה אותי, אז לא התייחסתי.
ופתאום, מול כל החברות לשעבר, לבושות הטי- שרט והג'ינס, שנאתי
אותה, ושנאתי את עצמי. שנאתי את עצמי על החישובים שאני עושה.
זה בדיוק מה שאנשים רוצים שאעשה. עשרות אנשים שלא הכרתי, רצו
להראות את עצמם כמו בכל אירוע חברתי. אח"כ הם בטח יושבים כולם,
ומספרים איזה צעיר הייתי, ושכל העתיד היה לפני, ושנורא חבל
עלי. ובאותו זמן שהם כאילו נורא עצובים על ה"פרח שנקטף", הם
יוצרים לעצמם קבוצת מכרים שילכו בימי שישי לפאבים ובתי קפה. הם
יכירו אחד את השני, מישהו מהם יעשה למישהי עיניים, הם יצאו,
יזדיינו, יעשו אהבה, יעשו ילדים, יתחתנו וישכחו שהכל התחיל
מהלוויה של צעיר אחד, מה שמו....

כיביתי את הוידאו. טלפנתי לאבנר. אבנר שאל איפה הייתי, הוא
חיפש אותי קודם ולא ענו. שאלתי את אבנר אם אפשר אולי לעבור
עבודה. חשבתי על לעבוד במוסך...