דוד אהרון ודודה נחמה מופיעים באלבום הצילום המהודר "דור ראשון
לגאולה" של הצלם שאול חושן שיצא לאור בשנת תשי"ג, בצילום
שכותרתו "חייל ונערתו". אלבום זה שכן כבוד בין אלבומי הספריה
בחדר האורחים של ביתנו, והוצא בילדותי לעתים קרובות כדי
להראותו בגאווה לאורחים: דוד אהרון הפלמ"חניק לבוש במדים
המדגישים את גופו התמיר, חובש כומתה על ראשו, מביט לעבר נקודה
באופק בעמידה זקופה וגאה. בנוסח התקופה מסמלת עמידתו חזון, מבט
אל העתיד, חוסן צברי ואופטימיות. דוד אהרון מקיף בזרועו את
דודה נחמה הלובשת חולצה רקומה וחצאית לבנה קלוש. היא נועלת
סנדלים פשוטות ושערה אסוף לאחור. ראשה מגיע עד לכתפו של דוד
אהרון והיא מסתכלת אליו בהערצה כשפיה משוך בזווית שהיא המחווה
הקרובה ביותר שלה לחיוך.
כשדוד אהרון השתחרר מהצבא, הוא המשיך את הקריירה שלו במסגרת
המשטרה. כשדודה נחמה סיימה את הסמינר לגננות, הם התחתנו.
אחרי שנולדו גדעון ויפתח, התחילה פתאום דודה נחמה לחשוש מפני
בגידה. מבחינת ההגיון שבעיתוי לא היה לכך טעם מפני שדוד אהרון
החל להראות פחות ופחות כמו הדמות שבצילום "חייל ונערתו" והחל
להקריח ולהכריס מעט, אך בעיניה היה מראהו במדים הכחולים עדיין
נאה מאוד, כזה שאי אפשר לעמוד בפני קסמו. לא נראתה לעין סיבה
אובייקטיבית לכך שתתעורר קנאתה של דודה נחמה. אילו הייתי צריכה
לערוב לנאמנותו של דוד אהרון הייתי עושה זאת בלי כל היסוס.
הדודה נחמה מצאה פתרון יצירתי. היא החלה לפתות את הדוד אהרון
בארוחה דשנה בכל ערב בשובו מהעבודה. הדוד שאכל ארוחת צהריים
מלאה במסעדת השוטרים, לא הצליח לעמוד בפני הצ'ורבות המלאות כל
טוב של הדודה. כך החל קונה לו הרגל לאכול שתי ארוחות גדולות
ביום. האכילה נתנה את אותותיה מהר מאוד בגופו של הדוד. הדודה
ראתה בסיפוק את הכרס התופחת. ככל שהעלה יותר קילוגרמים, כך
הלכה הדודה נחמה ונרגעה בהדרגה.
עד כאן - טוב ויפה. והכל היה יכול להמשיך בנחת לולא קרה עשר
שנים אחר כך מקרה מצער: הדוד אהרון קיבל התקף לב. המציאות טפחה
על פניה של דודה נחמה בדמותו של הדוקטור. על הדוד להפחית
שומנים. החיים הטובים נגמרו. באותה התלהבות שבה השמינה אותו כך
החלה מייד כשחזר מבית החולים להרזות אותו ולפקח עליו שלא יעשן
סיגריות. בתהליך ההרזיה היו מעורבים הרבה מאכלים תפלים,
והתשוקה לעשן היתה חזקה ביותר. אך דודה נחמה לא ויתרה והיא
הצליחה להפחית עשרה קילוגרם ממשקלו. הדודה היתה גאה אך לא
הסתפקה בהישג הזה. אפילו לאחר שחזר הדוד אהרון לתפקד כרגיל, אז
כבר שימש בתפקיד מנהלתי שאינו דורש מאמץ פיסי, שאפה דודה נחמה
להחזירו למשקל שהיה בו עשר שנים לפני כן. דוד אהרון פתח במרד.
מדי ערב, לאחר ארוחה דיאטטית לעילא, ירד לשאוף אוויר צח. הוא
נהג ללכת למרכז המסחרי ולעמוד עם בני הנוער שחזרו מהצופים בתור
לפלאפל ולפעמים היה אוכל אחר כך גם גלידה. בעל הקיוסק, שמר לו
קופסת סיגריות פתוחה שהיתה לרשותו בכל עת. הוא מצא סיבות לרדת
למרכז המסחרי גם כדי "ללוות אורחים", "להוריד את הפח", ואף שקל
לאמץ כלב. בניו, גדעון ויפתח, ידעו את הסוד של אביהם אך לא
גילו אותו לדודה נחמה. דוד אהרון אף לא הסתיר מהם את ההנאה מכך
שהוא מוליך את הדודה שולל.
הדבר הפך למשחק. טקס השקילה השבועי נערך ברוב רושם. הדוד אהרון
היה עולה על המשקל הביתי בחדר האמבטיה, ודודה נחמה היתה
מתכופפת לבדוק בהבעה מרוכזת כשהיא אוחזת במשקפי הקריאה שלה.
מייד היתה מתרוממת, מורידה את המשקפיים, בוחנת במבט חמור את
הדוד אהרון ושואלת: "איך אתה מסביר את זה? לא ירדת במשקל אפילו
גרם?" הדוד אהרון ענה לה כי שמע שמרגע שהגוף מגיע למשקל מסוים
הוא נעצר שם. פשוט מאוד. אבל כשהתחיל להשמין, גילתה הדודה את
האמת. הסקנדל היה איום ונורא. היא צעקה ובכתה. היא קראה לו
"מתאבד" ו"רוצח" חליפות. עירבה את כל המשפחה המורחבת במעשיו
החמורים של הדוד אהרון וקיבלה מהם את כל האהדה שיכלה להשיג
ובנתה קואליציה נגדו.
מאותו יום והלאה הוחצן הקרב אל רשות הרבים. לעתים הכריעה הכף
לטובתה ולעתים - לטובתו. לדוגמה: ישבתי אתם ליד אותו שולחן
בחתונה של בן-דוד אחד מדרגה שנייה. ההגשה היתה בסגנון בופה,
והדוד שגמר צלחת אחת עמוסה של מזון, קם כדי למלא את צלחתו
בשנית. "שב" פקדה עליו הדודה. בשלווה סטואית קם הדוד ומילא את
צלחתו בהר של סלטים טובלים במיונז. אחר כך ישב ואכל בדממה,
בהתרסה, בנקמנות. הדודה הסתכלה בו באימה והתכווצה עם כל ביס,
אך ישבה חסרת אונים. בסוף אמרה לו כמו לילד סורר "טוב, אם ככה
אתה רוצה - זה עניינך". היא דחתה את צלחתה מעליה וגם, כדי
להכעיס, לא אכלה אפילו פירור.
דודה נחמה ויתרה. הדוד החל לחזר אחר המוות. הוא אכל בשקיקה,
בהתמכרות, תוך אובדן חושים. הוא אכל נגדה. אכל בחושניות שלא
היתה ביחסיהם מעולם. וכששבע סוף סוף, ישב בכיסא הנוח בגופייתו
המתפקעת על כרסו ועישן סיגריות שהעלו עשן כחלחל ותכנן את
המזונות המופלאים שיאכל בארוחה הבאה.
הבגידה הושלמה כשנפטר דוד אהרון ערב אחד אחרי המנה האחרונה.
הדודה נחמה לא הופתעה. היא חשדה כבר שהוא ממהר להגיע לעולם הבא
כדי להיות סמוך לשולחן הצדיקים, לאכול אתם מבשרם של הלוויתן
ושור הבר ולטעום את המשקאות משיבי הנפש המוגשים שם.
היא מעולם לא סלחה לו על כך שעזב אותה כך לבד באמצע החיים,
כשהיא עדיין במיטב שנותיה. מרוב מרירות ותלונה, הצטמקה במשך
השנים יותר ויותר, עד שהפכה לשזיף מיובש.