[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום אחד בעוד אני מסתובב בבית בחוסר מעשה עם ההליכון שלי כי
אני זקן בן 80
כן אני כבר זקן, 80 שנה עברו מאז שהדוקטור הכה אותי, אני זקן
אתם שומעים אותי!!!!!
אני לא יכול לרוץ, לזיין כמו שצריך, ובקושי ללכת, אני מרגיש
כמו נכה אני לא יכול יותר, ממש לא איכפת לי למות זה יהיה כיף,
אני כמעט בטוח הולך לגן עדן ושמעתי שיש שם כוסיות, ולמה לא???
כל חיי לא הייתי עם אשה יפה אחת במיטה, תמיד עם ממוצעות מינוס,
ממש באסה, ואני לא מכוער או משהו אני פשוט חסר מזל או ביטחון,
איך שחיי  עברו לי בצ'יק ולא עשיתי בהם כלום ממש, איזה באסה לא
ניצלתי את הזמן שהיה לי ועכשיו אני זקן מרוד שהולך למות בטח
עוד שנייה ואין לי מה לעשות בנידון. אני זוכר שעוד הייתי קטן
איך אני וכל השכונה שלי שיחקנו מחבואים במטע הקלמנטינות הישן
של אחמד הטורקי, איזה עידן של תמימות היה אז, בלי כל החידושים
המקלקלים של אמריקה וכל המערב המסריח הזה, חיי עברו חלפו להם
ללא פאר, סתם שנה ועוד שנה שאני עובר בלי משהו מסעיר, בלי משהו
שירפא את הלב שלי מהשעמום הנורא שתקף אותי מאז הייתי צעיר, אני
זוכר את ידי השמאלית שעבדה שעות אקסטרא מפני שלי לא היו חיי
חברה או חברה, הייתי בתיכון וכבר מצעירותי ביסודי לא היו לי
חברים כל כך, בחטיבה זה פשוט התגבר ואני זוכר את התופת שעשו לי
ילדיה, ואז בימי התיכון מצבי השתפר אך עדיין לא ידעתי מנוח,
עדיין לא היו לי חיי חברה מספקים, עדיין הייתי בודד וגלמוד בין
עצמי ודכאוני המתגבר שלא ידע מנוח וחזר להטריד אותי יום יום,
חברותיי כולם היו כמספר אצבעותיו של נכה שאיבד את ידיו ע"י
המשטר הטורקי שתפס אותו גונב קלמנטינה, אך פה אני גולש לנושא
אחר,  
ואני מאשים כך רק את עצמי, בטח הרסתי את כל הדברים הטובים
שיכלו לצאת לי בדרך, בלי אשה או בטחון צעדתי לקריירה שנכשלה
בתחום המחשבים מפני שהייתי עצלן וחלש אופי ולא השקעתי
בלימודיי, אולי אני סתם טיפש, נדמה לי שחיי עברו מבלי מספיק
רגעים של אושר
זה כמו שיש לי תמצית של אושר שכלואה בתא קטן בלבי והיא סתומה
מאז שאני זוכר את עצמי,
בכל חיי היו כמה נזילות קטנות של אושר אך לא הרבה, ועם השנים
נוזל האושר הרקיב כמו
כל דבר שאם לא מנצלים אותו אז הוא פשוט נשכח או נרקב, עכשיו
תמצית האושר שלי הפכה
לתמצית של מרירות כעס ושנאה מרוכזת שדולפת לאט לאט החוצה
ושורפת את ליבי לאט לאט,בקרוב לא יישאר מה לשרוף ואני בשלי
מייחל למוות מהיר, אולי בשינה או משהו כזה,
נשארתי לבד בלי משפחה,חברים,אשה,כסף,נעורים, עבר הווה או עתיד
זה כל מה שיש לי לומר,
עכשיו סלחו לי אני הולך למצוא את הראש של סבתא.    







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הקשיבו לאיש
האדום, ולזעקתו
המרה!
הוא קורא לנו
לעבוד יחדיו
למען אמא רוסייה
האדומה!


הפרולטריון


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/12/00 2:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי שגב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה