הנחתי את השלט על השולחן, ויצאתי למרפסת. אני אוהב את המרפסת
בבית של ההורים. זה גם הזכרונות, נכון, אבל זה בעיקר האוירה.
כמו להיות בכפר אבל באמצע רמת גן. ליד השולחן ישבו ירדנה ומשה
והתווכחו עם אבא שלי. עברו כבר יותר מחמישים שנה, אבל מבחינתם
הוויכוח כאילו רק התחיל. גם העמדות קבועות פחות או יותר. ירדנה
ומשה הם הקיצוניים, הפורשים - חברי הלח"י. אבא שלי המתון - איש
הארגון. מזגתי לעצמי כוס ממשקה המשמשים שאבא עושה כל כך טוב.
"תבין" התריסה ירדנה כנגד אבא, "אינך יכול בכל פעם ובכל ענין,
להיתלות בסיפור הזה. אליהו גילעדי היה מקרה מיוחד. אני היא זו
שהייתה אז ליד מיכאל. לא אתה. אחריותו של מפקד היא גם לעשיית
דברים לא נעימים. את גלעדי היה צריך לסלק, ומיכאל עשה את מה
שצריך היה לעשות".לאבא שלי באמת היתה נטיה להכניס את הסיפור של
גילעדי לכל ויכוח. מאז שאני בן שלוש אני זוכר אותו מדבר על זה,
ובערך מאותו גיל אני זוכר את הצדקותיה של ירדנה. אחרי הכל, אם
חייבים לסלק, מה אפשר לעשות?! נאנחתי עמוקות ולגמתי את שארית
המשקה מן הכוס. "ומה יהיה בבחירות?" זרק משה אל חלל המרפסת.
יצאתי לסיבוב קצר בחצר, וחזרתי להתיישב מול הטלויזיה. על המסך
הופיע הבן של יאיר. "אז מה אם לבני בגין אין סיכוי?" שמעתי את
ירדנה מהמרפסת, "כדאי שתוותר קצת על הכבוד שלך, ותקשיב קצת
יותר למיכאל, הוא עוד יודע מה קורה בליכוד", "ואל תשכח מי חתם
על וואי ועל הסכם חברון" הוסיף משה. התמונה התחלפה ועל המסך
צצה דמותו של ראש הממשלה לשעבר, שמיר. הגברתי את הווליום:
"בנימין נתניהו הוא מלאך החבלה של הליכוד". החלפתי ערוץ. בדממה
שהשתררה לרגע שמעתי את אבא שואל: "גם לא בסיבוב השני?" באולפן
נתגלתה דמותו של דן, הבן של אליהו מרידור: "חייבים לסלק את
ביבי בכל מחיר!" 'רגע' הכתה בי פתאום המחשבה, תוך שאני מכבה את
מכשיר הטלויזיה וקם לאיטי,  'יכול להיות ש....?' "לא צריך
להגזים" נשמעה ירדנה מכיוון המרפסת, נכון שהוא חתם על וואי
וחברון, אבל בכל זאת - זה נתניהו - זה לא רבין".
אתה כבר הולך שאלה ירדנה בעוד אני מנשק את אבא לפרידה. חייכתי
אליה: "אבא תמיד לימד אותי ללכת בעצמי, לפני שמסלקים אותי"
ופניתי לעבר הדלת.