הם ישבו על המיטה. הוא נשען על הקיר והיא שיחקה עם הכרית.
שתיקה ארוכה הפרידה ביניהם.
"אתה לא רוצה להגיד לי כלום?" שאלה.
חיוכו, שנמחק זה מכבר, השאיר עדיין את קמטי הצחוק שכה אהבה.
"אני... אפשר לדעת למה?" הוא שאל בקול רועד.
היא לא יכלה לסבול את זה. היא לא האמינה שזה קורה לה בכלל. רק
אתמול הם חגגו לו את יום-ההולדת. כל החברים שלו, ושלה, הגיעו
לביתו. הוא היה מאושר ולא הבין למה היא כה מרוחקת. איך יכלה
להסתכל לו בעיניים, כשידעה מה היא הולכת להגיד לו ביום למחרת.
"אני חושבת שזה כבר לא מה שהיה בהתחלה" אמרה בקול יציב, "אני
לא חושבת שאני אעמוד בזה". היא לא ידעה מהיכן היא שאבה את הכוח
להיות כל-כך בטוחה בעצמה.
שוב שתיקה. הוא היה המום. היא הייתה יכולה לראות זאת בעיניו,
בשפת גופו, בפנים שכה אהבה.
"אתה רוצה להגיד לי עוד משהו?" היא לא האמינה שהיא אמרה את זה.
אבל מצד שני, היא לא יכולה לעמוד בשתיקה הארוכה ובפניו
ההמומים.
הוא לא ענה.
היא לא יכלה לשאת זאת. היא אף פעם לא סבלה שתיקות. הוא דווקא
חשב ששתיקות זה נחמד, בייחוד כשהן מביכות. הפעם זה לא היה
מביך. ובטח שהוא לא חשב שזה נחמד.
הוא היה המום. היא לא יכלה לעמוד בזה.
"טוב... אני חושבת שאני... שאני אלך" אמרה, ופתחה את דלת החדר.
"ביי" אמרה בקול יציב וקר. היא יצאה מן החדר, ולפני שסגרה את
הדלת לגמרי, היא שמעה "ביי" חרישי ועצוב. הוא אף-פעם לא היה
עצוב.
היא צעדה צעדים מהירים ובטוחים בדרכה אל מחוץ לביתו.
את מה שתעשה עכשיו תכננה כבר ביום הקודם.
היא סגרה את השער ופנתה בצעדים מהירים לכיוון בית של חברה
טובה, שגרה בסמוך אליו.
היא כבר הכירה את הפנים שלו. היא כבר פגשה אותו פעם, בקומזיץ.
היא לא זכרה את שמו. אף פעם לא הכירו ביניהם. היא רק זכרה שהוא
חבר טוב של ידידיה, ושהוא לומד בבית-ספר אחר. הוא היה שקט,
כמעט ולא דיבר מהרגע שהגיע, וכשדיבר, עשה זאת רק עם חבריו
הטובים. פתאום ראתה שהוא מדבר עם חברה טובה שלה. היא התקרבה
בצעדים מהירים, מקווה להצטרף לשיחה, אך כשהגיעה, הוא השתתק.
היא פנתה אל חברתה, מתעלמת ממנו, ושאלה אותה "תגידי, את מכירה
פה מישהו חוץ מהכיתה?". חברתה ענתה שלא ממש, רק חברים ישנים.
"אני רוצה להכיר מישהו חדש" אמרה. הוא הסתובב אליה בחיוך
מבויש, הושיט את ידו לעברה והציג את עצמו.
"נעים מאד", היא אמרה והציגה את עצמה. היא חייכה אליו, ולחייו
התאדמו קלות, אך
אף-אחד מלבדה לא שם לב לכך.
"ואתה?" שאלה, "אתה מכיר פה מישהו?". "אני מכיר פה עוד פחות
אנשים ממך" ענה בביישנות.
היא צחקה. הוא חייך.
"לא נורא",ענתה, "אתה בטח תכיר אותם מהר מאד".
"אני מקווה" אמר בחיוך ואז הוסיף "אני מקווה שגם את תכירי..."
היא צחקה והוא חייך. חיוכו החם מצא חן בעיניה. הוא היה נחמד
מאד.
היא תהתה אם יש לו חברה.
פתאום נשמע קול. מישהו צעק את שמו. הוא הפנה את ראשו לכיוון
הקול, חייך והחל ללכת לכיוון ממנו נשמע הקול. הוא סובב את ראשו
וחייך אליה ואז המשיך בדרכו.
בסוף הערב היא ניגשה אליו, ובקול שקט שאלה אותו אם הוא היה
רוצה להגיע למסיבה שהיא עורכת בביתה בסוף השבוע. בקושי הסתירה
את התרגשותה.
"כן, בטח שאני אבוא" הוא אמר בשמחה "להביא משהו?". "שתייה, אם
אתה רוצה" אמרה בקול ביישן. "אוקי. אני אגיע. תודה על ההזמנה!"
הוא אמר, וחייך אליה את החיוך המוכר.
השבוע עבר לאט, וזיכרון חיוכו החם נמהל בארגון המסיבה. ההכנות
הרבות, הטלפונים, כל התמרונים הנדרשים למסיבה מוצלחת העסיקו
אותה ולא נתנו לה מנוחה להרהר בפניו ובצחוקו. היא כבר כמעט
שכחה שהזמינה אותו. כמעט.
"היי. איפה לשים את השתייה?" שאל. "שים אותה על השולחן באמצע,
ליד כל הבקבוקים. אמרה בלי להסתכל מי שאל אותה. פתאום שמה לב
שהקול ששמעה לא נשמע לה מוכר, היא סובבה את ראשה וראתה אותו.
ליבה החל לפעום במהירות. היא לא האמינה שלא אמרה לו שלום. היא
קיוותה שלא נעלב.
היא ישבה על הכסא, מתחת לעץ, עייפה מכל הערב הארוך שבעצם רק
התחיל.
פתאום שמעה צעדים מתקרבים, הרימה את ראשה וראתה אותו מתקרב
לכיוון שלה.
- "היי" אמרה, "אתה נהנה?"
- "זה נחמד, אבל אני לא מכיר הרבה אנשים"
- "לא נורא, אתה מכיר אותי" אמרה בחיוך.
הוא חייך. החיוך שלו התחיל למצוא חן בעיניה. הוא בחר כסא
והתיישב לידה.
"ומה איתך? את נהנית?" שאל בקול שקט.
"לא יודעת. זה קצת מעייף" ענתה.
"אז תנוחי קצת, מגיע לך" אמר וחייך.
היא צחקה. "תודה. אתה חמוד" אמרה. הוא הסמיק.
פתאום הגיעה קבוצה גדולה של אנשים והיא קמה מהכיסא במהירות כדי
לקחת מהם את מה שהביאו. הוא נשאר לשבת. בעודה הולכת, סובבה את
ראשו לכיוונו וחייכה אליו. הוא הפריח נשיקה לכיוונה. היא צחקה.
פתאום הרגישה משהו בבטן. הרגשה חדשה, לא מוכרת, הרגשה טובה.
היא הרגישה אושר. אושר מסוג חדש. היא מתאהבת בו. והוא בה.
היא דפקה בדלת, מסלקת חרטות אחרונות. נשמעו צעדים, הוא פתח את
בדלת בחיוך, הוא היה במצב - רוח מרומם אחרי המסיבה. "היי" הוא
אמר ורכן לעברה כדי לנשקה.
ליבה פעם במהירות, היא החליטה לנשק אותו, לא להראות סימנים של
אי - נוחות.
סערה עצומה התרחשה בתוכה, אך מבחוץ היא נראתה קרה כקרח, כאילו
כלום לא מתחולל בנפשה. הם עלו במדרגות, שנראו ארוכות מתמיד,
לעבר החדר שלו. היא נכנסה, והוא סגר אחריה את הדלת. היא
התיישבה על המיטה, והוא נשען על הקיר.
"אמרתי לך בטלפון שאני רוצה לדבר איתך" פתחה, "אולי תשב?"
הוא חייך, אבל היא ראתה בעיניו שהוא כבר מרגיש שמשהו לא בסדר.
הוא התיישב על המיטה, נשען על הקיר. "זה קצת קשה לי" פתחה,
ואחזה בכרית, "ואני קצת מפחדת" הוסיפה. "מה שזה לא יהיה, עדיף
שזה ייצא כבר החוצה, לא?" אמר. היא הנהנה.
"תראה, אני מאד אוהבת אותך" המשיכה, אך פתאום הגיעה להכרה שזאת
בעצם הפעם הראשונה שהיא מביעה את אהבתה אליו במלים. בדיעבד, גם
הוא הבין זאת, אך האירוניה שבכך לא חיפתה על העצב שחש. היא
הבינה שלמרות שאמר לה פעמים רבות את שלוש המלים שכה היה קשה לה
להגיד, דווקא עכשיו היא אמרה את זה בלי לחשוב פעמיים.
"אבל אני רוצה להיפרד" המשיכה, זורקת את הפצצה לחלל החדר.
חיוכו נמחק בפתאומיות.
שתיקה ארוכה הפרידה ביניהם.
שתיקת ליבו השבור. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.