השמיים הצהובים היו קרועים בגזרות לא שוות.
רעם כבד זיעזע את הקטנטנים בקהל. שערם הנקי והמסודר הפך פראי
ואלים.
והנה שם, הביטו גבוה: זהו בורא המילים בכבודו ובעצמו.
"תראה", אמרה אם לבנה "זה הוא, והפעם באמת" וחייכה אליו חיוך
מתקתק ואדום.
לבוש בחליפתו הכתומה והמיוחדת, בורא המילים נראה נמוך, שער
ארוך ושחור לראשו, ועיניו- צהובות כעין השמש- זהרו למרחקים
גדולים.
בורא המילים טיפס בתקיפות עצורה על גבי שלבי המתכת של הסולם.
ניתן  היה להבחין בעגלי הזיעה שהצטברו במרכז מצחו, בידיו
המחליקות. לאחר זמן מה, הוא הגיע לראש הסולם, עוצר, נושם..
ונעמד. מישיר מבטו אל הקהל הרחב ופניו קפואות.
(רעם מחריש אוזניים וגשם ניתך על גג העולם)
עיניו הצהבות של בורא המילים החלו לאבד אחיזתן, ולאחר שניות
ספורות והן השתוללו כפראים אילמים בתוך בורות עיניו.
צהוב, עורקים אדומים, צהוב-לבן, אישון חום ועורקים אדומים- רגע
נשם נשימה עמוקה, ועיניו דממות בשנית.לאט לאט פער את פיו,
והתחיל להקיא בזרם אדיר, ארוך וצהוב שתחילה פגע בפניה של קשישה
מבוהלת בקהל, ואז הוא הסב ראשו ימינה ושמאלה באופן כמעט
אוטומטי כדי לפגוע בכולם.
הקיא הנוזלי היה בכל עבר, נוטף משערם ומפרצופם של משפחות
שלמות, על הזקנים והתינוקות. על הנשים והנערות. הנכים
והמתרימים. הערדליים והתחתונים.
בכי נשמע למרחקים. צעקות שבר ואימה. הליצנים ברחו מבועתים
בנעלייהם הצהובות והטיפשיות, מריחים מנוזלי קיבה.
פרוסות השמיים הגזורות החלו לנוע בעצבנות כאילו חשו לא בנוח
מהמתרחש.
רק ילד קטן אחד, נקי ומסודר ,עמד על מושבו בשורה השנייה
שבאולם, מביט ומחייך.