- תגידי, אפשר לקנא בך?
- מי אתה? מה אתה רוצה?
- אמרתי לך, לקנא בך.
- אתה יכול, אם אתה רוצה. אף פעם עוד לא קינאו בי.
- בטח שכן.
- לא, אף פעם לא.
- אני אומר לך שכן. הנה, רואה את האנשים האלה שם?
- איפה, על הדשא?
- כן.
רואה את זו עם הסוודר האפור? את הנער עם העגיל בגבה?
- אני מכירה אותם, הם מהקיבוץ שלי.
- הם מקנאים בך.
- לא, לא נכון, הם ממש לא אוהבים אותי.
- הם מקנאים בך אני אומר לך, למה את כל הזמן צריכה
להתווכח.
- ומאיפה אתה יודע?
- אני יודע הכל.
- באמת? מי אתה בכלל?
- את, מצד שני, לא חייבת לדעת הכל.
- טוב.
- אז את מרשה לי?
- מה?
- לקנא בך.
- איך שבא לך.
- אז אני מקנא.
- אולי אתה יכול להגיד לי למה אתה רוצה לקנא בי? מה, אין לך
מה לעשות בחיים?
- זה הכל עניין של תפיסה.
- יש לך או לא?
- האמת היא שלא.
- ומה יעזור לך לקנא בי?
- בסופו של דבר, אני אתאהב בך, או אשנא אותך. ואז תהיה לי
מטרה.
- ואם תתאהב בי, אז מה? אני בחיים לא ארצה אחד כמוך.
- אז אני אשנא אותך.
- ואז?
- ואז, תתפלאי, שנאה יכולה למלא חיים. אולי אני אפילו אפתח
את השנאה הזו, עד שאני אעשה איתה משהו.
- כמו מה?
- כמו, למשל, לפגוע בך. אולי אפילו להרוג אותך.
- אתה מפחיד אותי. אני לא מרשה לך לקנא בי, אם ככה.
- מאוחר מדי.
- טוב, אז אני הולכת. אל תבוא אחריי.
אמרתי לך לא לבוא אחריי.
למה אתה הולך אחריי?!
- את טיפשה תגידי? אני לא הולך אחרייך, אלא בעקבותייך.
- למה?
- אמרתי לך, אני מקנא בך, אני רוצה ללמוד אותך.
- לא רוצה, לך מפה.
- היית צריכה לחשוב על זה קודם.
- ואם הייתי אומרת לך שאסור לך לקנא בי?
- אז היית אפילו יותר טיפשה.
- למה?
- כי מי שלא מרשה לאחרים אפילו לקנא בו, טיפש.
- אז אני טיפשה. עכשיו תלך.
- אני הולך. אם את טיפשה, אני לא רוצה לקנא בך.
|