- תגידי, אפשר לקנא בך?

- מי אתה? מה אתה רוצה?

- אמרתי לך, לקנא בך.

- אתה יכול, אם אתה רוצה. אף פעם עוד לא קינאו בי.

- בטח שכן.

- לא, אף פעם לא.

- אני אומר לך שכן. הנה, רואה את האנשים האלה שם?

- איפה, על הדשא?

- כן.

  רואה את זו עם הסוודר האפור? את הנער עם העגיל בגבה?

- אני מכירה אותם, הם מהקיבוץ שלי.

- הם מקנאים בך.

- לא, לא נכון, הם ממש לא אוהבים אותי.

- הם מקנאים בך אני אומר לך, למה את כל הזמן צריכה
להתווכח.

- ומאיפה אתה יודע?

- אני יודע הכל.

- באמת? מי אתה בכלל?

- את, מצד שני, לא חייבת לדעת הכל.

- טוב.

- אז את מרשה לי?

- מה?

- לקנא בך.

- איך שבא לך.

- אז אני מקנא.

- אולי אתה יכול להגיד לי למה אתה רוצה לקנא בי? מה, אין לך
מה לעשות בחיים?

- זה הכל עניין של תפיסה.

- יש לך או לא?

- האמת היא שלא.

- ומה יעזור לך לקנא בי?

- בסופו של דבר, אני אתאהב בך, או אשנא אותך. ואז תהיה לי
מטרה.

- ואם תתאהב בי, אז מה? אני בחיים לא ארצה אחד כמוך.

- אז אני אשנא אותך.

- ואז?

- ואז, תתפלאי, שנאה יכולה למלא חיים. אולי אני אפילו אפתח
את השנאה הזו, עד שאני    אעשה איתה משהו.

- כמו מה?

- כמו, למשל, לפגוע בך. אולי אפילו להרוג אותך.

- אתה מפחיד אותי. אני לא מרשה לך לקנא בי, אם ככה.

- מאוחר מדי.

- טוב, אז אני הולכת. אל תבוא אחריי.

  אמרתי לך לא לבוא אחריי.

  למה אתה הולך אחריי?!

- את טיפשה תגידי? אני לא הולך אחרייך, אלא בעקבותייך.

- למה?

- אמרתי לך, אני מקנא בך, אני רוצה ללמוד אותך.

- לא רוצה, לך מפה.

- היית צריכה לחשוב על זה קודם.

- ואם הייתי אומרת לך שאסור לך לקנא בי?

- אז היית אפילו יותר טיפשה.

- למה?

- כי מי שלא מרשה לאחרים אפילו לקנא בו, טיפש.

- אז אני טיפשה. עכשיו תלך.

- אני הולך. אם את טיפשה, אני לא רוצה לקנא בך.