מותשת וחבולה, מרוטה, פוסעת לאיטה בין הסבך הקשה המתנשא לגובה
רב, בין צמרות ממעל מסתננות לה קרני השמש, צורבות את עיניה
הקטנות. ייאוש עולה על פניה העצובות, רגליה כושלות, רועדות,
צעד אחד נוסף ועוד צעד...
תנומה נצחית אט אט אופפת אותה, עיניה נסגרות כתריס מוגף.
בשארית כוחותיה אוחזת בחזקה כמו מה שנראה כקליפה קשה המזדקרת
לה מהקרקע, חובקת עצמה, מתכנסת בתוכה, שוקעת ונרדמת.

רעד חזק ומטלטל מצליח לפקוח את עיניה התשושות, רגליה מתרופפות
מאחיזתן הרופסת, טלטול ועוד חבטה ופתאום שקט מופתי ורוח חזקה
מכה על פניה ההמומות, שטה באוויר כעלה נידף ברוח ונחבטת בחוזקה
על תלולית בוץ קשה ויבשה.. על גבה שוכבת ונשימה אחרונה שואפת,
נגנבת.

בקר חדש מפציע, קולות הציפורים, זמזום הדבורים המלקטות צוף
מהפרחים, שכשוך המים הזורמים לא הרחק וצרצר מעצבן אחד.
עננים ספורים שטים בשמיים התכולים, רוח קלילה מרעננת מלטפת את
גופה החבול, רעידות גרירה קלות מעירים אותה משנתה המתוקה,
מחזירים אותה ממחוזות רחוקים ומתוקים.
לפתע נפסקת הגרירה, שקט ודממה סביבה, פוקחת עיניה שוב להביט.
מעל ראשה עלה ירוק גדול ורענן אוגר בתוכו את טיפות הטל המתוק
של הבקר, לפתע מחליקה לה טיפה גדולה וגדושה במורד העלה ובזרם
גדול וחזק מתנפץ על פניה המופתעות.
מנערת ראשה, מנגבת מחושיה, עיניה מזוגגות שטופות ושלל צבעים
וצורות מטושטשות בתוך אישוניה הרחוצים.
מוחה עיניים, מנסה להתבונן סביבה, אך לא רואה דבר כתמול שלשום.
משפשפת עיניה בחזקה, פוקחת חזק חזק, מתאמצת להסתכל קדימה ולא
מצליחה להתמקד בדבר. הכל מעורפל כמו מרוח ומתמזג, צבע בתוך
צבע, כתמים מעורבלים יחד. התרשמות ללא התרשמות, בלבול ופחד
אחזו אותה ומיד החלה מתייפחת בבכי מר.
את תשומת ליבה משך קול רועד וזקן "מדוע תבכי קטנטונת ? הן
בריאה ושלמה את, הלא מרחוק שבת הנה לחינם?"
מתהפכת בקושי על רגליה הקטנות, מרימה ראשה אל על, מתאמצת למקד
מבטה ולנגד עיניה דמות גבוהה עומדת על רגליים דקות ומטושטשות,
גוף עבה ומגושם, ראש מאורך עם עיניים גדולות ומחושים ארוכים
כאנטנות, דמות לא ברורה ובטח לא מוכרת שטרם פגשה מעודה ועוד
מטושטשת !
נבהלה הקטנה ובגמגום קטוע שאלה "מי אתה ?"
"אני ? אני סתם חרגול זקן, ומי את ?"
"אני ? אני... אני - מלמלה בתסכול - אני... " ולפתע השתתקה
במבוכה.
החרגול פנה אליה בשנית והציג עצמו "שמי מוריס ואני חרגול שדה
מצוי. אמנם זקן, אך עברתי לא מעט קפיצות בחיי, היום קצת קשה לי
לקפוץ, את יודעת - בריחת סידן, אך אני לא מתלונן כלל, טוב לי
בחיי ואני מאושר בחלקי."
"כנראה אני לא זוכרת מי אני" השיבה וסימן שאלה ענק הופיע מעל
ראשה.
מוריס החרגול הביט בה באהבה, שלח מחוש, ליטף את ראשה ואמר
"כשהייתי קטן, קופצני ומלא מרץ, הקפיץ אותי סבי הרועד על רגליו
האחוריות הגדולות ויחד טיילנו ברחבי השדה, סבי הראה והסביר לי
על כל חיות השדה שפגשנו בדרכינו ועד כמה שאני זוכר, פגשתי פעם
יצור קטן וחמוד שדומה ממש לך."
היא הרימה את ראשה בשמחה לעבר מוריס ושאלה בעיניים פקוחות "אז
מי אני??"
ומוריס השיב "בדיוק את החלק הזה אני לא זוכר"
ומיד הוסיף ואמר "אך אל דאגה קטנטונת חמודה, אקרא מיד לחבר
שלי, הוא בטח ידע מי את."
מוריס החל צועד לאיטו לעבר אבן שעמדה במרחק לא רב, טיפס על
האבן, זקף ראשו ונתן צעקה אדירה מגרונו "ה ר צ ל ... ה ר צ
ל..."
כעבור מספר רגעים לקול שריקה חדה, נחת לו הרצל נחיתת אונס קשה
ונמרח על הרצפה, קם מיד הסתכל סביבו ושאל "מוריס, מה המצב ?
ראתה שיש פה קרציה קטנה ?"