הבגדים מחליקים למטה באצבעות רועדות אני עומדת בודדה בוחנת את
עצמי.
לא, כבר לא ילדה אולי רק העיניים הירוקות מפוחדות כתמיד מלאות
בעצב ופליאה מהחיים.
אני ניצבת מול גופי.
הלוואי והייתי רזה יותר עור ועצמות הייתי חיורת עיני נפולות,
ראשי הלום בכאב ממש כמו בימים הרעים שפני נהיות מטורפות עייפות
מתפקוד.
הייתי גוססת לאט, לא חושבת על כל מה שעברתי גם לא על האנשים
האהובים, רק על היופי והעוצמה במים...בצבעים ובאויר הייתי
גוזרת על עצמי גזר דין מוות על שאינני מוכנה להעריך.
אולי אני פשוט כל כך מפוחדת מהמחשבה שאני רוצה שמישהו יגע בי,
לא כמו אז מתוך הכרח וחוסר הבנה, שיגע בי בכנות אני אתמסר לו,
שיאהב כל חלק בי ילדה שמסרבת לקחת אחריות על כל הטמון בה.
אני לא מסוגלת לבכות כבר חודשים אולי אלה הכדורים ואולי גופי
מסרב לשחרר את הכאב.
מעניש אותי על  כל  שהייתי מה שאני ומה שאהיה, על הצלקות
בידיים ועל חוסר הרצון להלחם לפעמים.
יש יותר מדי עוצמה באויר, יותר מדי שקט פה...משהו שצורח בתוכי
שאני לא שייכת לפה.
אני בוכה בלילות מתוך חלום על הרס, על אובדן וחוסר שליטה
ומתעוררת עם עיניים יבשות.
אני אהיה אישה בקרוב?... בדמיוני אני שוב פוסעת אל תוך הלילה
עם כותונת לבנה ודקה שנצמדת לגופי, מחפשת את זה שיציל אותי
מהבדידות.
אבל אני פה עכשיו בחדר מוגף תריסים עומדת ערומה מול המראה,
מחליקה לאט מתקפלת קר לי...שיערי נופל על פני שמתעוותות מכאב,
אולי כבר תיגע בי?
אולי גם לא תפגע הפעם לא בי, זה לא מגיע לי!
זה לא הגיע לי אז כשהייתי קטנה ולא עכשיו כשאני גודלת מתוך
יותר מדי דברים שלקחתי על עצמי...
בוא אלי, תגדל איתי.


מוקדש לאחותי מעיין, ששתינו נזרקנו לפה מאותו מקום, אותו סיוט.