כבר קרה לי לא פעם , ישבתי מול המסך הזה , של המחשב , וניסיתי
לכתוב משהו שיהיה שווה שמישהו יקרא אותו.
ישבתי וניסיתי את כל החרא שרק שמעתי עליו , להסתכל פנימה ,
להסתכל החוצה , עמדתי על הראש , שכבתי על הבטן , מדי פעם ,
כשהתייאשתי , הייתי גולש לאיזה אתר סקס ועושה ביד , אינפקטד
עדיין מנגנים ברקע.. מוזר איך מה שפותח לך את התודעה במסיבה לא
עובד ממש כשאתה לבד מול המחשב , עטוף בלונג , עם גב כואב
ושירים שעצורים בך כמו דמעות מזווית העין , מחכים-דוחקים
להתפרץ , אבל אתה פשוט לא יכול להוציא אותם , לא בכית כבר 14
שנים , גם לא כשאנשים מתו , גם לא כשחתכת לעצמך את היד , את
הרגל.. רציתי להרגיש , והרגשתי , אבל תמיד היה בזה את המימד
הזה המנותק.

אני קם . נשען קדימה , נותן לכח המשיכה להניע אותי , ממילא אין
יותר מדי סיבות להזיז את הרגליים , כמו במסדרון הזה של האור
שמשמש מטאפורה שחוקה למוות בסדרות אמריקאיות , אני שעון על
הקיר בלחי אחת , מפלס את הדרך במורד מדרגות .
כשהלחי נתקלת באיזה מתג של חשמל , יש אור , כשהיא לא - אין.
ככה זה בחיים , אתה לא קובע מה יבוא ומתי , אבל אם לא תביא
דברים בעצמך , מי יביא אותם בשבילך?
ההרהורים הפשטניים שלי נפסקים ברעש של מכה - אין ספק , המגע
הקר בזווית הראש לא מטעה - נתקעתי במקרר, והחיוך שמציף את החלל
הכעור בין שתי אזני הוא ספק של שביעות רצון , ספק של יאוש
תהומי , היאוש הכי תהומי , כשאתה מבין שלא באמת טוב לך עם שום
דבר שאתה עושה.. למה בכלל באתי למקרר?
כן , אהה.... שולח יד לפריזר... אני אוהב את המגע הזה של הכפור
באצבעות , את המוות השקט שזוחל לתוך הנשמה , את הפרקים
שנוקשים.. אני שולף את בקבוק האבסולוט - כסף יש , ברוך השם....
מתחת לכיור אני שולף שישית בירות.
אני שולח יד כבר לקחת פותחן , נעצר ומחייך.. אם כבר אני זורם
עם הפולחנים שלי , אז עד הסוף.... אני פותח את הבקבוק עם שורש
הבוהן שלי , אני מדמם.

דם חם , סמיך מטפטף לי לתוך הכוסית.
עברו כבר שתיים עשרה דקות , ובכל דקה אני ממלא את הכוסית -
וודקה עד הרבע , היתר בירה.
האור שלא נידלק במטבח תורם לאווירה האבסורדית , ובדקה ה26 אני
רואה שאני עוד עטוף בלונג , ובשלב הזה זה מספיק לי בכדי
להתפוצץ מצחוק...
שעתיים אחר כך , היד שלי דומה למין עיסה, בחלקה מדממת ובחלקה
כבר לא , אני משעין את הסנטר על שולחן הפורמייקה הקר ורואה
בגובה העיניים שישה בקבוקי בירה ריקים , ובקבוק אבסולוט שקוף ,
בעצם , רק הפקק - כשאני קם לחפש את שארית הבקבוק כאב עמום ברגל
מזכיר לי שהוא נפל והתנפץ אי שם לפני חצי שעה .... אני מגחך
,וטיפה גדולה של דם מטפטפת לי על הרגל.... אני מדמם , זה לא כל
כך טוב , אני חושב , ומחפש שמן זית - אמרו לי ששמן זית עוזר
לפצעים פתוחים , או אולי זה היה פולידין?
ככה או ככה , התבלבלתי , מהשכרות כנראה , ושפכתי על הפצע המדמם
שלי חומץ טבעי.
הבקבוק הפלסטי השקוף של ויטה נשמט ונופל לאט כל כך , שאני חייב
לצחוק , אפילו שכואב לי כמו שלא כאב לי אף פעם...

כואב לי!
כואב ! כואב כואב!
אני רץ למראה , מביט בתחינה בעיני , אבל אין שם דמעה , אפילו
לא אחת... אני מטיח את הראש במראה ,ומגחך.... מעניין כמה דם
מישהו יכול לאבד ולהשאר בחיים?
אני חושר למטבח , ומרוקן את תכולת הכלי הלבן עם טבליות
ה"אדוויל" , הטעם מחניק קצת , אני שוטף אותו עם קצת וויסקי
שמישהו אחר בטח שמר לארוע אחר , זורק את הבקבוק על הרצפה ודורך
גם עליו , הנוזל משרה חמימות נעימה ומעקצצת בכפות הרגליים
הפצועות שלי.
בצעד כושל אני גורר את עצמי לאמבטיה , משאיר על השטיח של
המדרגות עקבות של דם כמו איזו פעילות של גן ילדים בלשי ....
אני מגחך את דרכי לברז המים החמים , והולך להביא את הפן , מה
שלוקח לי המון זמן , כי האלכוהול והאדוויל לא מאפשרים לי ממש
ללכת צעד אחד ישר.
אני מחבר את הפן לתקע , אחרי חמישה שישה נסיונות כושלים ,
ומועד לתוך האמבטיה עם הבגדים , נרטב עד לשד עצמותי ומעורר
מהומה רבתי.
אני שולח יד , ומתפלא לראות את כפתור ההפעלה של הפן מבעד למסך
של רטיבות...
דמעות?
אני אחיה?
אני ארגיש?
אה ..לא , אני באמבטיה..
מין ברק כזה כחלחל כשהפעלתי את הפן , ריח של שרוף,
ודי.




אני פותח את העיניים , ורואה מין אור לבן לבן בוהק כמו של
מנורת פלורסנט.
נערה לבושה יפה מחזיקה לי את היד...
אני לא מצליח להבין למה גם פה אני לא בוכה , ורק כשאני מכה
באגרופי בגוויה המדממת של הנערה בלבן אני מבחין בציוד הרפואי ,
ומבין שזה המיון של תל השומר , לא העולם הבא, אבל למה כבר אפשר
לצפות מאחד כמוני , לא מוצלח?