הייתי בזמן מבחן במתמטיקה. כל הזמן הזה התנגן לי שיר בראש.
"תראו אותייי... אני שמח סתם פתאום..."
פתאום אני כ"כ מחוברת לשיר.
הגיוני כי... זה מה שאני מרגישה.
אני הורגת את עצמי, עד לפני יומיים הייתי עצובה ורציתי
להתאבד.
הסכמתי בעצמי שזה דיכאון, ואני שונאת את המילה הזאת כשהיא
מדוברת עליי, דיכאון...
מה גורם לי לחשוב אחרת? להביט על אנשים ממבט שלא ראיתי בו
קודם? מה בעצם משפיע עליי? כי הפעם אלו לא היו החברים שעזרו
לי.
לא היה בעצם מה לעזור... כנראה רק רציתי שיקשיבו?
אני מרגישה כ"כ... מוזר.
אבל אצלינו מוזר זה נורמלי.
אבל... מה זה נורמלי?
זה המצב שהייתי בו - בילבול ועצבות.
מצבי השתפר.
אולי רק רציתי תשומת לב? אולי בחנתי מי באמת דואג לי?
התאכזבתי מהתוצאות. אך גם אני לא הייתי בסדר.
סה"כ הם אוהבים אותי. אולי לא האמנתי.
או שיש בי יותר מידי תמימות, או יותר מידי חשדנות.
סה"כ כל יום מחבקים אותי, אומרים כמה שאני חמודה, מציקים לי,
אימא אומרת: "אני אוהבת אותך" ואז מנדנדת לי: "את אוהבת
אותי?"
כל יום שואלים לשלומי... אז למה הייתי חייבת להרוס הכל?
קשה לתקן דברים. וגם אם אפשר, הזיכרון לא נמחק.
וזה עצוב... אבל אני שמחה עכשיו! אבל עדיין עצוב לי...