רעיה עמדה למטה והסתכלה על הילד המפוחד שעל הגדר הגבוהה. היא
הייתה לא פחות נרגשת ממנו. היא עמדה שם, אישה בת חמישים,
מעבירה משקל מרגל לרגל ועושה קולות של ציפורים ושל רכבת.
"בוא אליי. בוא. כדאי לך לרדת." הצגה שלמה היא עשתה לו שם,
לילד הבלונדיני שהיה תלוי על קצה הגדר שמעליה.
דמעותיו כבר יבשו ונשימתו חזרה אליו אחרי הבריחה מהכלב. אבל זה
היה מזמן. עכשיו הכלב כבר התייאש והלך והילד עמד למעלה אדיש
ומוקסם בבת אחת.

                             

               
רעיה נזכרה איך אז היא ישבה עם נתן בשולחן העגול שבמרפסת ואכלה
פרוסות מלון. נתן קרא את הטור הפוליטי בעיתון ובכל פעם שהעביר
עמוד היה כיסא הפלסטיק הלבן שישב עליו חורק באי נוחות. רעיה
צחקה אז ואמרה לנתן שהמכנסיים הקצרים שלו עומדים להתפקע וכדאי
שהם לפחות יעשו את זה בשקט. היא חייכה בפה מלא מלון שנזל לגומה
הקטנה בסנטר שלה ונתן רק כיחכח בגרון, סידר את המשקפיים ואמר
ביובש "נורא מצחיק."
ואז היא שמעה את היללה הקצרה והחבטה שאחריה. היא קמה מהר
וניגבה את המיץ במפית ונתן שוב הסיט את המשקפיים ואמר "אולי
תשבי? הוא סתם משחק."
אבל היא רצה לחצר וראתה אותו שם. גוש מקופל על הדשא.
"אריק,אריק!" היא התנשמה במהירות וניערה את פרצופו הקטן והדומם
מצד לצד. היא גילגלה אותו והוא שכב פשוט-איברים כשגבו ופניו
אליה. מפרקתו שבורה והוא נראה כמו מריונטה מגוחכת. נתן יצא
כששמע את זעקותיה וניסה לפתוח את עיניו של אריק ולסובב אותו
חזרה למצב טבעי. עכשיו הגוף הקטן נראה כמו סמרטוט אחרי סחיטה,
כשהוא מקופל ומגולגל מכאן ומכאן.

היום היא שמעה שוב את היללה הקצרה הזו כשהילד טיפס מבוהל על
הגדר כשהכלב נובח מאחוריו ומקרקש בציפורניו על הרשת. ואז היא
הרגישה צורך דחוף לשמוע גם את החבטה. רעיה שוב קראה לו בשריקות
ומצמוצי-שפתיים, כשהיא ממוללת את המגבת שבידה. "אם תרד תקבל
סוכריות..."
הוא פתח חצי חיוך לרגע ואז שוב עיקם את המצח ונעץ בה עיניים
כשהוא מנסה להבין מה היא רוצה להשיג בעצם.
"אחת שתיים לרדת! אני מזהירה אותך." היא ניסתה בדרך התקיפה
כשהיא מתרה באצבעה השמנה והמבריקה. היא ידעה שהילד לא יוכל
לעבור לצידה השני של הגדר בלי ליפול ישר למטה כמו אריק.

כשאמרה לנתן לשלם עוד קצת בשביל גדר לבנה ויפה ששער קטן קבוע
בה ודרכו אפשר להכנס בדנדון פעמון לשביל ששיחי נענע משני
צידיו, הוא הפטיר לה איזה משפט בנוגע לחלומות הכפריים הטפשיים
שלה ואמר: "אשה, הגדר הזו נשארת! מצידי תצמידי לה איזה וילון
או משהו כמו שעשית לחדרים בבית." וכך נשארה הגדר הברזלית
האדומה והגבוהה מידי והרשת המחלידה כל השנה מגשמי סוכות ועד
להשקיית הדשא בחמסינים של אלול.
היא נזכרה באריק יושב ובוחש בשוקו חם. "אמא, מה הציפורים על
הגדר עושות כשיורד גשם?"
"אל תדאג , אריק. אמא ציפור עוטפת אותם בסוודר כנפיים ושומרת
שהם לא יפלו מהקן ויירטבו." היא ענתה וליטפה את הראש
הבלונדיני.

היא קראה שוב לילד שלמעלה ואמרה לו " כשתרד אני אקח אותך ביד
ואתן לך מיץ פטל ובוטנים ותוכל גם ללטף את הארנב שבכלוב."
"מה, יש לך ארנב?" הוא ניצת.
"כן, הוא של הבן שלי, אבל אתה יכול ללטף אותו אם אתה רוצה."
"והבן שלך נותן לו לאכול?"
"לא. אני נותנת לו כרוב וצנוניות ואחר כך הוא מתחבא מתחת
לתנור. אתה יכול לרדת ולשחק פה למטה איתו."
הילד החזיק חזק בגדר כדי לא ליפול לצד השני, היכן שהכלב השאיר
את טביעותיו הגדולות והלחות. הוא עלה קצת ונאחז בקצה הרשת.
"כן. באמת כדאי לך לעלות ולהסתובב וצ'יק צ'אק אתה פה למטה מלטף
לארנב את הזנב."
היא בהתה בו בעיניים עגולות, מצפה בקוצר רוח לחבטה.
נתן תמיד היה כועס עליה שהיא מנסה לשחזר דברים שלא מועילים לאף
אחד חוץ מליצר הנוסטלגי שלה. אבל עכשיו היא טיאטאה את נתן
לפינה הכי אחורית במוחה והחזיקה חזק במגבת והתנשפה כשהיא צועקת
" אם אתה רוצה תוכל גם לתת לו גזר ישר מהיד!"
הילד טיפס כשהוא בוחן את רעיה כל הזמן. הוא הסתובב בתנופה ונפל
לאחור. הוא נשאר דומם על האדמה הקשה כשאחת מידיו עוד מאוגרפת
בנסיון לתפוס את הגדר בחזרה.
רעיה עמדה והביטה בו. אחר כך למעלה ושוב אליו. היא קיפלה את
המגבת ופתחה אותה ושוב גילגלה ונאנחה.