New Stage - Go To Main Page


איש מבוגר, נערה צעירה ובחור יפה וגבוה הם היחידים שיושבים
הלילה בבית הקפה של רונית. כל עם ישראל מחכה לתוצאות המדגם,
לקולות החיילים והקולות הצפים, לקולות הימאים ולקולות הרמאים.
האיש המבוגר  לוגם לאט את ההפוך שלו ומביט במלצרית החדשה של
הקפה.
קוראים לה סיגי, או שעושים לה סימן עם הראש והיא באה...
האיש יהיה בן 60  בעוד שעתיים והוא מפחד מזה נורא.
הבוקר שלו היה דווקא די נחמד. הבת הגדולה, התקשרה מניו יורק
להגיד מזל טוב ליום ההולדת וזה יפה, במיוחד כי היא לא התקשרה
בערך ארבעה חודשים אחרי שהאבא שלה צעק עליה בטלפון ש"מה פתאום
שהבת שלו תצא עם איזה גוי אמריקאי".
במשפחה של האיש המבוגר ארבעה חודשים זה מספיק בשביל לשכוח
דברים או בשביל להתעלם מהם כאילו לא קרו.
ככה היה גם כשהבן היה בכלא הצבאי אחרי שתפסו אותו עריק.
האיש ואשתו נסעו להביא לו את נעלי הבית ומברשת שיניים
וגרביים,אח"כ לא דברו עליו או איתו במשך כמה חודשים עד שהכל
נגמר והבן חזר ליחידה שלו.
דבר אחד הוא אף פעם לא שוכח...הילד היה כמו מתנת יום הולדת של
האיש כשהיה בן 30.
האיש והילד מאוד אהבו אחד את  השני.
בכל יום כשהאיש המבוגר היה חוזר מהעבודה במכונית הרנו הישנה,
היה הילד יוצא לקבל את פניו.
יום אחד הביא  האיש אופניים. הוא נכנס לחנייה ברוורס כדי
להוציא בקלות את האופניים.
ברדיו השמיעו שירים של ליאונרד כהן ופתאום שמע האיש מכה חזקה
על הפגוש האחורי.
הילד שכב מתחת לגלגלי המכונית ופרפר בין חיים למוות.
עכשיו היה צריך להיות בן 30. אולי כבר אבא בעצמו.
בצהרים פיטרו את האיש מהעבודה. אמרו שעושים צמצומים.
כל מי שלא הכרחי פוטר במהירות.
מאז האירוע ביום הולדתו השלושים כל יום הולדת שלו הוא יום
עצוב.
היום במיוחד. בגיל 60 קשה לשמוע שאתה כבר לא חשוב.
קשה להסתכל לאחור ולדעת ששום דבר ממה שרצית ותכננת לא יצא
לפועל: הבת בניו יורק, בן אחד באילת, בן אחד באדמה ואשתו
שותקת. כל הזמן שותקת. אין לה מה להגיד.
גם לבוס שלו לא היה מה להגיד, רק "שזה לא אישי".
כמו בסרט אמריקאי קיטשי הוא יצא ממשרד המנכ"ל והלך לארוז 39
שנה לארגז קרטון קטן, אחר כך ירד לחניון ולקח את האוטו החדש
מהעבודה לסיבוב אחרון.הוא הסתובב הרבה. בכלל לא זכר איך הגיע
לבית  הקפה הזה, רק ידע שנכנס כי היה נראה לו שהמקום שקט
ונחמד. רצה לשבת ולהירגע. רבע שעה בהה באוויר ובסיגי. קינא בה
שהיא צעירה, שהיא עובדת בעבודה זמנית שאפשר לעזוב ולהשתנות
ולהתקדם וכל מה שרוצים.
אחר כך בחר קפה הפוך כי הרגיש שזה יהיה ממש סימבולי למצבו.
בסך הכל הוא איש פשוט. אין אצלו התחכמויות.

כבר שעה ורבע שהיא לוגמת מהשוקו שלה לאט לאט.
הדבר שהכי מפחיד אותה עכשיו הוא שהשוקו ישפך על השמלה הלבנה
שהיא צריכה להחזיר להשכרה.
מוזר שזה הדבר שהכי מעסיק אותה במקום להתעסק בעובדה שהיא
הבריזה מהחתונה של עצמה ומי יודע מי ממשפחתה ימשיך לדבר איתה
אחרי מעשה איום שכזה.
ומה איתו, עם החתן הזנוח, מה יהיה לו להגיד לה.
היא מנסה לחשוב מה קרה במשך היום, איך התגלגלו העניינים כך
שבמקום ללגום עכשיו כמויות גדולות של שמפניה היא שותה שוקו
חם?
בארבע לפנות בוקר היא התעוררה מחלום שלא הצליחה לזכור אבל
החלום מילא אותה בתחושות רעות.
מה חלמה? היא מנסה להיזכר ללא הצלחה מרובה. היא זוכרת במעומעם
משהו לגבי הרכבה של פאזל ענקי שהיא נכשלת בהרכבתו ללא הרף,
מאבדת חלקים, מתבלבלת בין הים והשמיים.
מה איתו? בטח אין לו מושג מה קרה, גם לה לא.
האם מחפשים אותה בבתי חולים או בתעלות לצד כביש החוף?
או שהם מבינים לבד שמשהו מסוג אחר קרה לה, מן הבנה כזו שנחתה
עליה פתאום,
שהוא לא בשבילה שהיא לא בשבילו, שזה סתם. להרגיש גדולים,
עצמאיים.
חתונה מהסוג הלא נכון, מן הסוג שבסך הכל בורחים בו מהבית במקום
לרצות להקים בית חדש.
אולי בגלל זה בחרה עכשיו בשוקו חם ולא באיזה לאטה או אספרסו,
היא רוצה להרגיש קצת קטנה ובעיקר בלתי נראית.

עייף, כל כך עייף, הוא צעד לאיטו לאורך הרחוב אחרי משמרת
שנמשכה עד אינסוף וכמעט לא האמין כשסוף סוף נגמרה. יום ארוך
עבר עליו במיון.
שתי תאונות דרכים מרובות נפגעים, ילד שניסה לחתוך את הורידים,
מבול של חולי שפעת קשים, התקף לב שקיבל בחור בן 34 , חתן
היסטרי שמחפש את הכלה שלו.
וזה סתם יום כמו כל יום, כמו זה שמצפה לו מחר ומחרתיים והמחשבה
הזו גורמת לו להאט עוד יותר, לתהות על השגרה שלו שהיא האירועים
שמשנים את החיים של אחרים.
עיניו החדות מבחינות מרחוק בבית הקפה המואר, הוא ממהר הביתה
אבל חושב לעצמו למה שלא ישתה אספרסו קצר, יכניס קצת קופאין לדם
וינסה לעשות סדר במחשבות.
זו לא פעם ראשונה שהוא מגלה שקיימים אצלו הרהורי כפירה במקצוע,
אבל בדרך כלל הוא מצליח להדחיק אותם עם כל פרפר שהוא תופר לילד
בוכה.
הוא איש של המילה שלו ולכן קשה לו מאוד להחליט לוותר על שבועת
הרופאים שנשבע לפני זמן לא רב.
מצד שני הוא באמת ובתמים מרגיש שיותר מידי אחריות מוטלת על
כתפיו.
הבחור היפה והגבוה תופס את מקומו בשולחן צדדי, נשען על המרפקים
ובוחן את הכוס הקטנה שהניחה לפניו המלצרית החיוורת.
הוא לוגם מהאספרסו באיטיות מרשימה ותוהה מאין יבוא לו הכוח
לעבור עוד יום כמו היום.
בתור בחור מאוד רציונלי הוא תופס את עצמו על חם מחטט בגרגירי
הקפה כדי למצוא שם רמז לעתיד....
מחר יקומו כולם, וישתו נס.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/2/02 19:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רחלי ורצי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה