בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מחטט שוב במוות כאילו היה פצע
פתוח שמסרב להגליד עד שנוצרת צלקת ייבשה ונצחית שקשה להסתירה,
כזאת שהזמן רק מכהה אבל לא מטשטש לחלוטין וכל לילה במוחי אני
מזהם פצעים חדשים-ישנים, מושך ולוחץ עד שניתז כל הרוע אל מחוץ
להכרה ורק אז אני מסוגל להירדם ולחלום על החיים הצלולים
ועל שלווה.
בזמן האחרון אני שוכב לי בחושך וחושב על ההפוגות בגשמיי הזעם,
כשהחלקת את ידייך על הצלקות והמתקת באוזניי נשיות אמיתית.
את, שלא פחדת מהאמת והסרת את המסיכה כדי לצלול איתי בלהבות
הפחד המשסעות, שנתת לי את הכוח להביט במראה מבלי להתמוסס
בזכוכיות המתפזרות.
את שנסעת רחוק מכאן והותרת אותי בעלטת שירי הסוף,
לא מצליח לבכות.
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מחטט שוב במוות
כאילו לא היית פה מעולם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.