יש לי הורים די מוזרים. יש להם כל מיני שגעונות, שבחיים אני לא
אוכל להבין.
למשל היום, אמא הכינה לי לבית הספר פרוסה עם שוקולד עם זיתים.

אמא שלי תמיד הייתה מכינה לי פרוסה עם שוקולד. כשאמרתי לה
שלאביתר תמיד מכינים סנדוויץ' עם גבינה עם זיתים, אמא אמרה לי
שהיום היא תכין גם לי גבינה עם זיתים. אבל בבוקר, אבא שלי גמר
את הגבינה, אז אמא הכינה לי פרוסת שוקולד עם זיתים.
אבל לא על זה רציתי לספר לכם. רציתי לספר לכם על משהו הרבה
יותר חמור.
להורים שלי קוראים אסנת וליאור. לאמא שלי קוראים ליאור. האמת
היא שהיא נולדה עם השם ליאורה, אבל תמיד אהבה יותר את השם
ליאור. כשהגיעה לגיל 19, הלכה לבדה, בלי להתייעץ עם הוריה,
למשרד הפנים, כדי לשנות את שמה לליאור.
אבא שלי הכיר אותה באוניברסיטה. הם למדו יחד פסיכולוגיה. יצאו
פסיכים בסוף ...
אבא שלי, תמיד צחק על אמא שלי בעניין השם. הוא היה אומר לה שיש
לה שם של גבר, והיא אמרה שהיא מכירה הרבה נשים עם שמות של בנים
ובנות יחד: טל, רותם, חן, נעם ...
לאבא שלי זה הפריע. הוא נהג לקרוא לה ליאורה. אמא שלי התחרפנה
מזה.
יום אחד, אבא שלי חזר מוקדם הבייתה, ובארוחת הערב הכריז:
"מהיום קוראים לי אסנת".
אמא שלי כמעט נחנקה מהספגטי ברוטב עמבה שהכינה, ואני פתחתי זוג
עיניים משתאות.
"אסנת" ? שאלתי.
"אסנת", הוא השיב נינוח.
"אבא, אתה צוחק, נכון" ? שאלתי בהיסוס קל, כי אחרי הכל הכרתי
את ההורים שלי ואת המוזרויות שלהם.
"לא, ממש לא", הוא השיב, ושלף לעברי את תעודת הזהות החדשה
שלו.
מאותו רגע השתנו חיי.
כל שאלון שעברתי בחיים, ראיונות לצבא, עבודה וכאלה, נמנעתי
מלמלא כמו שצריך. הייתי מוחק את "שם האב" ו"שם האם", וכותב:
"שמות ההורים": ליאור ואסנת.
הבושה הרגה אותי.
בשלב מסויים התחילו ההפרעות גם אצלי. התחלתי ללבוש בגדים של
נשים. הייתי מודד חזיות של אמא שלי (היא הייתה שטוחה כמו קרש
גיהוץ). הייתי מכניס קצת נייר טואלט לחזייה, בשביל שבכל זאת זה
ייראה כאילו יש לי ציצים, וככה הייתי עושה לעצמי פוזות מול
הראי.
שיניתי את השם מצביקה לצבייה, למרות שהשם רויטל יותר קרץ לי
...
התחלתי לצאת עם גברים, למרות שעדיין חיבבתי נשים. לאט לאט
גיליתי שאני דו-מיני.
לא הייתה לי בעייה לספר את זה להורים. אחרי הכל, זה לא הדבר
הכי מוזר שקרה במשפחה שלנו. אבא שלי שינה את השם שלו לאסנת, אז
מה יכול להיות יותר גרוע ... ?
כשיצאתי עם שלומי, הומוסקסואל, הוא רצה שאכיר לו את ההורים
שלי. ידעתי שהרגע הזה יגיע מתישהו, וכל כך פחדתי ממנו. כמו
כולם, גם הוא ידע שלהורים שלי קוראים ליאור ואסנת. הוא רק לא
ידע שליאור זו האמא.
הבאתי אותו אלי הבייתה בערב שישי אחד, ולהפתעתי הוא קיבל את
עניין השמות בקלות. אבל בסופו של דבר נפרדנו. זה קרה כי הוא
נאלץ לטעום מהפודינג כבש שאמא הכינה לקינוח. היא ממש שפית האשה
הזו. אחרי שהוא טעם מזה, הוא פשוט קם לשירותים והקיא את נשמתו.
מאז לא ראיתי אותו יותר.
אבא אמר לי שאני אמצא מישהו אחר, טוב יותר.
ובאמת מצאתי. את יוכי. היא הייתה גדולה ממני, אמנם, אבל זה לא
ממש הפריע לי. היא הייתה מבוגרת גם מההורים שלי, אבל גם להם זה
לא ממש הפריע. נמשכתי לנשים מבוגרות בעלות שיער ורוד זוהר.
האמת היא שגם לה הייתה הפרעה נפשית, ואולי זה מה ש"עשה לי את
זה" ...
היא הייתה גונבת זיתים מסופרמרקטים. לא הייתה לה שליטה על זה.
היא הייתה חייבת להאכיל את הכלב שלה, "אביגיל", כי לאכול בונזו
הוא לא רצה.
טוב, אני אמשיך את הסיפור בפעם אחרת. אני חייב לחזור למחלקה.
יום מיוחד היום. שמעון, לוחם השבלולים, חוגג היום 38. אנחנו
עושים לו יומולדת.
ביי.