חודשים של שתיקה רועמת פרצו ביום סגריר,
הו מילים מילים משחק של אלים.
תעתועי משחק ורגש עלי משפיעים
כשיטפון אחוז דיבוק אותי מפילים מהליכתי הזקופה ונחישות מחשבה
לדיראון עולם עד לאין הכיר עצמי, ההכרתי אי פעם?!  היתכן?!
הרי כל מה שידעתי או חשבתי כאין וכאפס למציאות - אין אחיזה
במאום, פרט לקו מחשבה ברגעי אי-קיום.

- ומה הלאה? ומה יקרה?
- האם זהו? נגמר? פסה?

החלטות העבר כהחלטות גורליות, ולאחר?
העבר נראה ורוד יותר מן הקיים, בהיר יותר מין העתיד...

- נונסאנס, נונסאנס, הכל הוא נונסאנס...
ברברת מדרדרת אל שאול תהומות נפשי והם כיציר מחשבתי חוזרות על
רוטינה של עצבות ובדידות כמוכר מימים ימימה.
איכה אצא אל היום שטוף השמש, אל הרגע הקסום בו הנפש מתעלה אל
ההויה שבקיום והחיבור לבריאה, אל האהבה ואל החופש, אל האושר
והעוצמה.
- והזמן?!  
הזמן יחכה כמו שתמיד חיכה.
הזמן חסר משמעות באושר וחסר משמעות באהבה.
חיי אינם חיים לנוכח הזמן אלא מרדף מתמשך אחר מחוגי השעון
והחברה, ולכן, מה אחליט - האם להתמסר?  או ללכת בדרך סרה?
האם לאבד עצמי בזרם החיים?  או להאחז בשולי הנהר ולהיפגע
מהגזעים שצפים?

- כבר איני רואה את הרגע ואת מה שמסביב, בין אז לעכשיו, בין
הווה  לעבר והכמיהה לעתיד שאינו קיים.....