ערב אחד, חש מר לוי שלא בטוב, התנצל בפני אורחיו והלך לישון
מוקדם. אשתו, לאחר שנפרדה מהאורח האחרון במלות התנצלות סרה אל
חדר השינה לבדוק שלום בעלה. לאחר מספר שניות בהם התרגל מבטה
לחשיכה, הבחינה בדמותו המוכרת של מר לוי שוכב על גבו במיטה,
שמיכתו משוכה לו עד לסנטר. עיניו עצומות, אך שפתיו נעות ללא
הרף. בלא קול היו ממלמלות משהו, שוב ושוב.
'בוודאי חלום רע,' חשבה לעצמה גברת לוי והתקינה עצמה לשינה.
במהלך אותו לילה, חלמה הגברת חלום מטריד על גרמופון נושן
שצלחתו מסתובבת ומסתובבת, ללא תקליט עליה. ציפורן המתכת שרטה
את הצלחת הריקה, אך מתוך הגרמופון נבע מעין מלמול חדגוני, כשל
מורה לספרות המכתיב לדרדקים את שיעורם. גברת לוי ניעורה,
ומוצאת את בעלה עדיין באותה תנוחה, מדקלם בקול רם את הגיגיו
הליליים. היא מנערת אותו וקוראת בשמו שוב ושוב, אך אינה מצליחה
להעירו. היא קמה בכעס מהמיטה, הכרית והשמיכה תחובים מתחת לבית
שחיה, וצועדת בהפגנתיות אל מחוץ לחדר, שם תישן אולי בשקט, על
הספה.

בבוקר היא כבר מוטרדת. הילדים כבר נשלחו לבית-הספר, העיתון
מקופל במקומו על השולחן, ובעלה עוד לא ניעור. היא פוסעת בלאט,
במסדרון, אל עבר חדר השינה ומצמידה את אוזנה לדלת.
'אל מי אתה מדבר שם, יקירי?' היא שואלת בתקווה.
באין תשובה, היא פותחת את הדלת. הנה, ממש כבליל אמש, בעלה היקר
שוכב על גבו במיטה, שמיכתו משוכה לו עד לסנטר. עיניו עצומות,
אך שפתיו נעות ללא הרף. קולו נשמע כבא ממרחק, כממתיק סוד.
הגברת נזדעקה ורצה אליו, החלה מנערת ומחבקת אותו חליפות, זועקת
וקוראת בשמו, אך הוא בשלו. לבסוף ניערה אותו בטלטלה כה עזה עד
כי נפל מהמיטה על פניו. קולו הכבוש בשטיח, לא נדם. בלית ברירה,
מזעיקה לוי את רופא המשפחה.

מר לוי האומלל. באגף מבודד בבית החולים, הוא שוכב על גבו
במיטה, שמיכתו משוכה לו עד לסנטר. עיניו עצומות, אך שפתיו נעות
ללא הרף. קולו היה שקט ורוגע, כנושב בנוף ארץ זר. על מיטתו
יושבת אשתו, עיניה טרוטות ואדומות, אוחזת בידו. הרופא מתקרב
והיא מבקשת מהילדים להשאירם לבד. מזה שבוע שנתה טרופה, חלום
הגרמופון המנגן ללא תקליט רודף אותה. פעם מונח במיטתם, פעם
בכיסא הנהג, חגור בחגורת הביטחון. תארו לכם! הלילה חלמה את
הגרמופון על שולחן הניתוחים, אגד רופאים סביבו - אחד לוקח דם,
שני מודד דופק, ואחרים מחכים מאחור, פטישים בידיהם. אין היא
יכולה להמתין עוד, היא זקוקה לתשובה מייד!
הרופא מצקצק בלשונו ונוטל את ידה.
'אפסה כל תקווה,' הוא אומר לה. 'פעילות מוחית אין.'
'אבל הוא עדיין מדבר...' היא בוכה, וקול בעלה כמו מחרה מחזיק
אחריה.
אכן, איש אינו מקשיב, אך קולו של מר לוי נשמע היטב: חורז
שורות, עולה ויורד, מכביר דימויים והמחשות, מגולל דברי הבל
והגות גם יחד.
'לזה... יש תרופה.'  לוחש הרופא.

יום ההלוויה. גופתו הדוממת של מר לוי מונחת אחר כבוד בקבר
הטרי, הלח. תהי נשמתו צרורה לנצח בצרור החיים. אחד לאחד באים
קרובים וחברים לחלוק לו כבוד אחרון, ולפזר מעט אדמה על
הגווייה. הוא שוכב על גבו, עפר נערם על גופו כשמיכה המשוכה לו
עד סנטרו. עיניו עצומות. מעט עפר מתחיל לכסות את פניו. לפתע
הוא משתעל, מתיישב במקומו, מופתע, עיניו פקוחות;
'האם אינכם מקשיבים לי?!' הוא מזדעק, אך הקהל ההמום אינו עונה.

'ובכן?! הבו לי פיסת נייר ועט, אם כן!' הוא דורש.