הענין היחיד שהמשיך להטריד את סא"ל ש. לאחר הגרושין היה הדגים
המתים. לא היתה זו טרדה מהסוג המעיק, הרובץ עליך כל היום, אלא
מין עיקצוץ מרגיז המדקר בך לעיתים בקצה תודעתך. נגיסה דוקרנית
של דג מעמקים בקצה אגודלך. (האגודלים שברגלים, אלה הקרויים גם
בהונות). ערב אחד, בעודו שקוע בתוכנית על דגים טרופיים ששודרה
בערוץ התרבות והמדע, נזכר סא"ל ש. בניסוי שערך עם רבקה. ליתר
דיוק, בתוצאות הניסוי. בזמנו היה לו ברור שיש לתופעת הדגים
המתים הסבר פשוט, אך כעת לא יכול היה למצוא אותו. עד מהרה הפך
העיקצוץ מרגיז באמת, והוא התקשה להתרכז במשדר הטלביזיה.
למחרת, בדרכו חזרה הביתה, עבר סא"ל ש. בחנות חיות המחמד, ורכש
בכספו הצבאי אקווריום סגלגל, פרורי זבובי דרוזופילה מיובשים,
ושני דגי גופי. מאחר שהיה זה יום ד', הזדרז סא"ל ש. להתקלח
לאחר ריצת הערב, ואז ישב לאכול שניצל נסיכת הנילוס עם קרוקט
תפוחי אדמה. למחרת בבוקר היו דגי הגופי צפים, כאשר בטנם כלפי
מעלה. (הם מתו.)
למשך פרק זמן מסויים, נוסף פריט לשגרת יומו של סא"ל ש.
בשעה שש ורבע היה מגיע ל"חנות חיות המחמד של דני ואורית", רוכש
דגים מזן מסוים, ומביא אותם לאקווריום שלו. הפעם ערך את הניסוי
ע"פ כל כללי המתודה המדעית. הוא בדק את אורך החיים של סוגים
שונים של דגים בתנאי מחיה זהים, ואותם סוגים של דגים בתנאים
מחיה שונים. הוא רכש אקווריומים נוספים, והציב אותם במטבח,
בסלון, בחדר האמבטיה ובגינה. הוא אפילו התקשר לרבקה, בתקווה
שתסכים שאקווריום אחד, קבוצת הביקורת, יהיה אצלה. (היא טרקה לו
את הטלפון בפרצוף.)
הממצאים היו חד משמעיים, אך לא מאירים במיוחד. (ואכזריים
במידה שלא תהיה לה כפרה). דגים מכל סוג שהוא, בכל תנאי המחייה
שסא"ל ש. יכול היה להציע להם, התפגרו. אך הניסוי לא היה לריק.
סא"ל ש. גילה שפרק זמן שלוקח לדג להתפגר תואם ביחס מעריכי את
המרחק שמפריד אותו ממנו (מסא"ל ש., כמובן, לא מעצמו). לאחר
מספר שבועות גילה סא"ל ש. את קבוע ש., בערך 1.89, שאם מעלים
אותו בחזקת מרחק האקווריום מסא"ל ש. (במטרים), מקבלים את משך
הזמן (בשעות), שלוקח לדגים למות. כמובן שהחישוב קצת מסובך, שכן
מרגע רכישת הדגים ועד למיקומם באקווריום, הם נמצאים במרחק
משתנה מסא"ל ש., אבל בעזרת הערכות זהירות וחשבון אינטגרלי,
הצליח סא"ל ש. לחשב את קבוע ש. (הקרוי על שמו, למי שלא הבין),
עד לספרה השביעית לאחר הנקודה.
עם הזמן פיתח סא"ל ש. אינטואיציה חזקה לגבי מותם של דגים. הוא
לא נזדקק לשעון העצר. יכול היה לחוש, בדיוק של שברירי שניה,
מתי כל דג ודג שבמחיצתו נופח את נשמתו. פיתוח זה פתח פתח לשלב
השני של הניסוי.
אל ראשו של סא"ל ש. התגנבה ההכרה שהמוות, למעשה, אינו ענין
נקודתי, אלא תהליך הנמשך זמן מה. עד כה הזניח את זמן הגסיסה,
משום שהיה קטן מאד, וניתן היה להתעלם ממנו לצורך החישובים. אבל
לא היה הכרח להזניח אותו. שלב ב' של הניסוי בדגים בא לבדוק מה
בדיוק יקרה לדגים שברגע בו הם מתחילים לגסוס יורחק מהם מקור
המוות שלהם.
הפעם התוצאות היו מלהיבות יותר. כלומר, רוב הדגים פשוט פרכסו
ומתו, לא מודעים לחזקה הגדלה של קבוע ש., אבל סוג אחד של
קרפיונים, יבלסת, וזן אחד של דגי משה רבנו, סאמאריס (מצאתי את
השמות שלהם באנציקלופדיה "בריטניקה לנוער"), נותרו חיים. דגים
בלתי אפשריים אלה לא מתו. הם התעוותו לחלוטין, עד כדי כך שלא
ניתן היה לזהות אותם כלל, אבל נותרו בחיים. יתר על כן, מרגע
שהתעוותו (זימיהם התעקלו לקווים פתלתלים, קשקשיהם התנפחו
והסתקסו, גוון מתכתי-כחול כיסה אותם, עיניהם תפחו ונימי דם
אדומים בלטו בקרניותיהן, וסנפיריהם הפכו משוננים ומגוידים) שוב
לא היתה לסא"ל ש. כל השפעה מזיקה עליהם. שמח וטוב לב העביר
אותם לאקווריום מלבני גדול במשרדו, וחילק להם דרגות ע"פ גודלם.
לגדול שבהם, שעין שלישית צמחה בין קשקשי צידו הימני, העניק
סא"ל ש. דרגת סרן, ומינה אותו מפקד האקווריום, יועץ סתרים,
וממלא מקומו של ראש הענף בהעדרו.
בעיה אחת קטנה צצה כאשר הועברו הדגים למשרד. העיוות שהתחולל
בדגים היה מקיף ביותר, וכלל גם את אברוניהם הפנימיים. חוש הטעם
שלהם, הקיבות שלהם, חומצות העיכול שלהם, משהו בתוכם, השתבש.
פרוריהם הצבעוניים של זבובי הדרוזופילה המיובשים צפו על פני
המים, והדגים המעוותים לא מצאו בהם כל ענין. אבל אותו כח
עליון, פלאי, שסא"ל ש. טיפח בליבו, בא לעזרתו שוב, ובדרך מקרה
נתגלה לו מזונם של הדגים המעוותים. (זה סוג של תעלול ספרותי
קלוש. הקורא התמים יאלץ להמשיך ולקרוא אם הוא רוצה לדעת מה
מזונם של הדגים המעוותים).
הדגים עצמם סבלו מכאבים בכל גופם, והתפלאו מאד שהטבע אכזרי כל
כך. מה היה פשעם? רגע אחד שחו להנאתם במים אינסופיים, ורגע
לאחר מכן נלכדו, הועברו לכלי זכוכית צפופים, נמסרו מבן-אדם אחד
למשנהו תמורת בצע כסף, הונחו בכלי זכוכית קטן בקרבת בן-אדם מאד
לא נעים, סבלו ייסורי תופת עד שביקשו נפשם למות, אך במקום זה
התעוותו אל צורתם האכזרית והדוחה. תהליך העיוות היה מלווה
בכאבים רבים, חדים ועמומים, חודרים, מבתרים ומפלחים, משתקים
ומפרכסים, קצרים, וארוכים עד אינסוף. באמת, ארוכים עד אינסוף.
מרגע שהתעוותו לא עבר על הדגים ולו רגע אחד שלא חשו כאב
בגופם.
נוסף על כך, מזונם העצוב, גרם להם לחוש בזויים ושפלים. ומה
יכלו לעשות? היה זה הדבר היחיד שהצליחו לכרסם ולעכל. מה אכזרי
הוא הטבע, על שהוא הופך יצורים תמים וחפים מפשע לעיוותים
מזוויעים של עצמם, ויחד עם זאת שותל בהם יצר חיים כל כך חזק,
שגם נוכח ההשפלה והכאב, מכריח אותם להמשיך ולדבוק בחיים. אילו
לא היה חונן את סא"ל ש. בכוחו הממית, הרהרו הדגים, דיינו. אילו
לא היה גורם לדגי היבלסת והסאמאריס להתעוות בנקודת גסיסתם,
אילו לא היה מותיר בהם את הזכרונות הנערגים של חיים טובים
יותר, אילו לא היה מכריח אותם לאכול פיסות קטנות של נייר צה"לי
המוכתם באותיות עט שחורות, אילו לפחות לא היה טובע בהם את יצר
החיים, דיינו. אבל על כך שהמית ועיוות ושיבש והטביע והותיר
והכריח, לא יכלו הדגים המעוותים לסלוח או להתנחם. ואכזריות זו
לא תבוא על פתרונה המספק. רק צל צילו של צדק, הכרה קצרה שניתנה
להם שהנה הרגע עומד להגיע, נשימה אחת נטולת כאב של רווחה,
ושמחתם החיוורת של מוכי הגורל בגופות הכחולות-מתכתיות הצפות על
גבן.
הנה הרגע קרב ובא. ניתן להבחין בתת הנימה הדרמטית המתגנבת אל
הדברים. איזשהו רטט של התרגשות. האורות במשרד של סא"ל ש.
מתעמעמים לרגע. הנה הוא כבר קרוב מאד.
האור שב להיות בהיר כשהיה. סא"ל ש. נפנה מעם הפגרים הצפים,
והתיישב אל מול שולחנו. הוא לא חש בדבר. בראש ערימת הדואר
הנכנס נח המזכר מקצין בטחון השדה. "משפט" נזכר סא"ל ש. והמהם
בסיפוק. סמ"ר א.ט., שבעולם טוב יותר לא היה מגויס לצבא, אלא
עובד בבנק הדואר כתמחירן של בולים למדינות זרות, איבד את תגית
הכניסה שלו למחנה. המזכר חיכה לסא"ל ש. מזה כשבועיים, בהם ניהל
מספר התייעצויות טלפוניות עם קצינים בכירים בפרקליטות הצבאית.
סמ"ר א.ט. היה חייל רע מאד. בדרכו שלו, (ההפוכה במידה רבה
לתפיסת העולם הטוב יותר המוזכרת לעיל), חש סא"ל ש. שמקומו של
א.ט. איננו בצבא.
לא.ט. היה איזשהו פגם מולד. המשימות הצבאיות הפשוטות ביותר
היו קשות ומבלבלות עבורו. הוא היה שוכח לענוד דיסקית בבקרים,
הוא היה מחבר את הדרגות שלו הפוך, שולי חולצתו היו מבצבצים
תדיר מתוך מכנסיו, ושולי מכנסיו לא הצליחו מעולם להשאר לכודים
בתוך הגומיות. נעליו מעולם לא היו מצוחצחות. לחייו וסנטרו
עוטרו איים של זיפים. כומתתו היה תלויה בסיכת בטחון בקצה
הכותפת, כמו היה תוכי בגווני זית מאיים להמריא מעם כתפו של
א.ט. והתגית. התגית שתמיד היתה אובדת לו. סמ"ר א.ט. הווה בושה
למדי הצבא שלבש.
סא"ל ש. התקשר אל הפרקליטות הצבאית, קיבל את הסכמתה, וע"פ חוק
השיפוט הצבאי המשולב מצא כשבעה סעיפים שונים להם אבדן תגית
מהווה עבירה. מספרו האישי של סמ"ר א.ט. התנוסס על כמחצית מטפסי
התלונה שעל השולחן. רובם כבר היו מלאים. וכי מה יוכל א.ט. לומר
להגנתו? עד כמה שהיה א.ט. חייל רע, שקרן הוא לא היה. "היהפוך
סמ"ר עורו?" הרהר סא"ל ש., מפתח בדמיונו את הפוטנציאל הגלום
בכפירה אפשרית. "הממם... ניתן יהיה להוסיף עוד סעיף לאשמה
כנגדו. אפילו עוד מספר סעיפים. עדות שקר. שיבוש הליכי חקירה.
התנהגות שאינה הולמת סמ"ר. הפרעה לקצין בעת מילוי תפקידו.
המממם." המהם סא"ל ש., אבל אז נמלך בדעתו. "לא, אני אוותר לו.
18 חודשי מחבוש הם עונש מספק. עד שהוא יחזור לכאן אני כבר
אקודם, ולא אצטרך לסבול אותו יותר." שמח וטוב לב החל למלא את
אותם טפסים שעדיין נותרו ריקים.
או אז הרגע הגיע. השעה היתה שמונה וארבעים. אור בוהק הציף את
המשרד וסימא את עיניו של סא"ל ש., ומיד לאחריו התפוצצו נורות
הפולורוסנט. צלילי התפוקקות וצללי עלטה בהירה עטפו את המשרד.
בהירה משום שזוהר זרחני בקע מתוך האקווריום, משלח צללים ארוכים
ומאיר בגוונים לא ארציים, גוונים כהים וקסומים של מעמקי הים,
את חלל העלטה. בתוך כל ההתרחשות הזו קם סא"ל ש. מכסאו בהילוך
איטי, הפנה את פניו אנה ואנה, הבחין במקור הזוהר וניגש אל
האקווריום. בתוכו שחה דג זהב קורן.
רחשי ההתפוקקות העיקו על אוזניו של סא"ל ש., והאור החיוור,
המעוות, גרם לראשו להסתחרר. טעמו המרוחק של זכרון הדגים המתים,
זכרון פרק חייו המשובש, שב אליו, מר ועז. בזעם רב ככל שאיפשר
לו ההילוך האיטי בו היה לכוד, הנחית את אגרופו על השולחן, ליד
האקווריום, והשתדל להרעים בין התפוקקות אחת למשנהה. "מה פשר
הדבר הזה? מה קורה כאן?!" עיניו הרושפות התמקדו בדג הזהב. "ומה
אתה עושה כאן?! איך הגעת לכאן?! מי אתה בכלל, ומה הדרגה שלך?
אני מבקש שתענה לי תכף ומיד, או שאני מרים טלפון לקצין הציד
הימי, והוא כבר יראה לך מאיפה משתין הדג!". פניו היו אדומות
מאד, ולרגע אחד נשימתו נעתקה.
"מה אני עושה?" השתלט סא"ל ש. על עצמו. "צועק על דג? מה כבר
קרה? מה אני מתרגש כל כך? זה מתאים לרבקה, התנהגות כזאת, לא
לי. אני בכלל לא כזה". רגוע יותר, שאף אוויר באיטיות ובאריכות,
והתיישב בכסאו. מיד הבין שלא יוכל להמשיך לעבוד בחושך הזה, על
אף שהוא בהיר, וקם בשנית. רצה ללכת לבדוק מה קרה לחשמל. אבל אז
נזכר שהוא לא הבין דבר בענייני חשמל. מוטב שיתקשר לענף תחזוקה,
ויברר איתם מה קורה. סא"ל ש. התיישב שוב. באור הקלוש הצליח
למצוא את מספר הטלפון, ושלח אצבעו לחייג.
אז הדג דיבר. הוא עלה עד לפני המים, זקר את ראשו מעלה, ושאל:
"אתה מתכוון לקרוא לקצין הציד הימי?"
סא"ל ש. קפא במקומו. פיו נפתח בתדהמה, ורק לאחר זמן לא מבוטל,
ובמאמץ רב, הצליח לענות. "לא. רציתי רק... בקשר לחשמל..."
"אהה, כן. אני מצטער בקשר לזה." התנצל הדג. "זה קורה לפעמים.
ובקשר לשאלה שלך ממקודם, אז אני דג הזהב קונץ."
"קונץ..." מלמל סא"ל ש. "היה איתי אחד בפו"מ בשם הזה. תא"ל
למיטב זכרוני."
"אין שום קשר," הבטיחו קונץ, "לי קוראים קונץ כי אני יודע
לעשות כל מיני טריקים. תעלולים, אתה יודע, קונצים."
"אני מבין." הבין סא"ל ש., "אז אתה בעצם אזרח."
"בהחלט. אזרח במובן הרחב של המילה. לא אזרח של מדינה ספציפית,
אלא אזרח העולם. עולם במובן הרחב של המילה. העולם הגדול. יבשות
וימים, אתה יודע, אגמים ונהרות." "כן, כמובן." הסכים סא"ל
ש., אבל אז נזכר לפתע שכל המצב הוא אבסורדי. "רגע אחד! אתה דג.
מה פתאום אתה מקשקש לי בשכל? איך זה שאתה מדבר בכלל?"
"הרגע." ניסה קונץ להרגיעו, מביט בחשש מה במכשיר הטלפון, תוהה
עם המילה "לקשקש" נבחרה כדי לעלוב בקשקשיו הזהובים, "אני לא
מבין מה אתה עושה מזה כזה ענין. אתה הרי ביקשת שאני אדבר."
"תגיד," החל סא"ל ש. להתעצבן, "אתה מנסה להתחכם איתי? בדיוק
מה שחסר לי בענף, דג חוכמולוג." (בשקף של מבנה הענף לא היה
מקום למלבן עם דג בתוכו).
"הו, לא," ניסה קונץ, נואשות, לפייסו, "אין לי שום כוונות
כאלה. אתה חייב להודות שזו היתה הבקשה שלך. תגיד, מזג האוויר
קצת מוצלח לעונה זו של השנה, לא היית אומר?"
"לא מענין אותי מזג האוויר." שם סא"ל ש. את מאמציו של קונץ
לאל, "אני מבקש שתסביר לי תיכף ומיד, בדיוק מאיפה הגעת לכאן
ומה אתה עושה פה."
"אה," גמגם קונץ, לא רוצה להרגיז את סא"ל ש. יותר, "זה בעצם
שתי בקשות, אתה יודע, לא אחת."
גביניו של סא"ל ש. התכווצו, ועיניו לבשו מבט מסוכן. בתוך ליבו
חש עליצות מסויימת. המצב הבלתי האפשרי הזה, שהוציא אותו תחילה
משיווי משקלו, הלך והתגבש לדפוסים מוכרים. הסיבות לא היו
נהירות לו עדיין, אבל קווי המתאר היו נכונים. הדג הכיר
בסמכותו. ניכר שהוא חשש לעצבן אותו. בחושיו החדים הבין סא"ל ש.
שגם אם הוא אינו יודע בדיוק איזה כוח יש בידיו כנגד הדג קונץ,
כנראה שיש בידו כח כזה. (הוא לא הביא בחשבון את קולות
ההתפוקקות ואת הזוהר העל-טבעי, שמזה זמן מה חלחלו אל הכרתו,
ושיבשו, משהו, את כח שיפוטו).
"אז ככה," החל קונץ את הסברו, "אני הגעתי לכאן מחדרה המופלא של
ידעונית רבת מג, ששערה להבה ועיניה בני רשף. היא זו שנתנה לי
את שמי, והיא גם לימדה אותי תעלולים רבים. החל בפעלולי
אקרובטיקה תת-מימית, וכלה באבחנה דקה בין מים למים."
מבטו של סא"ל ש. התכווץ והתגוצץ, מזרה אימים. אבל קונץ התעלם
ממנו, ונאנח: "לו רק יכולתי, הייתי נשאר איתה לנצח נצחים. מטבע
הדברים, המקום של עצמי בסדר העדיפויות שלי איננו גבוה במיוחד.
אני לא מתלונן, אבל, אתה יודע, אם הייתי יכול, אתה מבין.
כלומר, אני יודע שאני לא יכול, אבל אם, אם, אם זה היה עולם טוב
יותר, ולא היו זקוקים לדגי משאלות קצרי מועד בכל כך הרבה
מקומות. אתה מבין. אם היה אפשר, אם הבחירה היתה בידי, ולא היתה
תלויה בדבר, הייתי נשאר איתה. אני רק מקווה שהיא מבינה את זה.
הו."
פניו של סא"ל איימו להתפוצץ.
"אני רואה שזה לא כל כך מענין אותך." הבחין קונץ, "טוב. בכל
מקרה, מרגע שלמדתי לעשות את קפיצת הדרך, ואת תעלול המים
והמשאלות, הייתי חייב להענות לקריאה. אז זהו, ככה הבנתי שאני
צריך לבוא לכאן, ומאחר שבכל מקרה הייתי בסביבה, קפצתי לבקר. חי
חי. בדיחה, אתה יודע. מזג האוויר די טוב, לא?"
לא נראה היה שהסא"ל שותף לדיעה זו.
"כן. טוב. אני כבר מגיע לענין השני." הזדרז קונץ להמשיך, "אז
ככה. ראשית, יש את הסיפור של הדגים המעוותים. הייתי מעדיף
למצוא למענם איזשהו פתרון מספק יותר, אתה יודע, להחזיר אותם
להיות דגים רגילים, ולמצוא להם איזה לגונה חבויה ועשירה
בפלנקטון להעביר בה את ימיהם. אולי במובן מסוים הם זכו למשהו
כזה.
"אבל, עד כמה שזה נורא, לא זו הבעיה המרכזית. אתה בוודאי מבין
את זה. אם תסלח לי על שאני בוטה, הבעיה הרי נעוצה בך. יש בך
המון המון דברים שנמצאים בחוסר איזון. דברים שהדעת לא סובלת.
אתה מבין?"
"לא!" התפרץ סא"ל ש., "אני לא מבין שום דבר מכל הקישקושים האלה
שלך. מה אתה אומר? שמכשפה גידלה אותך? שאתה דג משאלות? שנשלחת
לטפל בי? איך בדיוק? שתדביק לאף שלי נקניק? או אולי תקפוץ מתוך
האקווריום, תתנפל אלי, תחטוף את אקדחי, ותחסל אותי." (קונץ היה
דג קטן מימדים גם ביחס לדגי זהב. סא"ל ש. לעג לו.)
"הו לא!" נחרד קונץ מהרעיון האלים, "שום דבר כזה, אתה יכול
להיות סמוך ובטוח. אנחנו לא מאמינים בשום דבר כזה. בהחלט לא.
הפתרונות שלנו הם הרבה יותר דקים ועדינים. לא צריך להחריב.
צריך להכיר את המקומות הנכונים ולדעת כיצד לגעת בהם. ליטוף,
חצאי מילים, התפוקקויות ועלטה בהירה. השיחה הנעימה הזו שאנחנו
מנהלים, למשל, היא, כנראה, חלק מהתהליך. וכמובן, היכולת שלי
להגשים משאלות."
"מה שאתה אומר בעצם," ניסה סא"ל ש. לפרש את דברי הדג, "זה שאתה
רוצה לשנות אותי?"
"הו, כן." הסכים קונץ. "ואני גם מצליח. הנה, שים לב, אין לך
שום השפעה ממיתה עלי."
המרחק בין סא"ל ש. לאקווריום היה כחצי מטר. "קבוע ש. הוא
1.89, שורש של 1.89," חישב, "קצת יותר מ-1.3." בקול רם אמר:
"זה לא מוכיח כלום. יש לך איזה שעה, שעה וחצי, של חיים בכל
מקרה."
"אתה יודע," ענה קונץ בקול מאד מאד רציני, "שאין לך שום השפעה
עלי. ולא אל אף דג אחר."
"גם אם אתה צודק," הקשה סא"ל ש., "מה זה בעצם משנה?"
"הו," הפך קולו של קונץ רציני אף יותר, "ודאי שזה משנה."
"מספיק עם זה." התעצבן סא"ל ש., "אנחנו מדשדשים. בוא נתקדם
הלאה. אתה טוען שאתה יכול להגשים משאלות? תגשים לי משאלה.
נגיד, תעשה שהחשמל יחזור."
"אה," התנצל קונץ, "אני רשאי למלא רק שלוש משאלות."
"כן?" גיחך סא"ל ש., "אז מה, אתה לא רוצה שאני אבזבז אותן?
חשבתי שדגים מסוגך הם חוכמולוגים, שהם צריכים למלא משאלות מיד,
כמו בסיפור עם הדיג ואישתו, גם אם אלו משאלות מטופשות. הממם...
אז זו המשאלה שלי: אני מבקש שיופיעו כאן על השולחן מליון דולר,
בשטרות לא מסומנים."
"לא, אתה לא מבין..." גמגם קונץ, "אתה כבר ביקשת את שלושת
המשאלות שלך..."
"מה?!" התפלץ סא"ל ש., "אתה חוצפן חסר בושה! או אפילו שקרן.
תזהר ממני, לא כדאי לך להסתבך איתי!"
"מה תעשה לי?" התענין קונץ.
"מה אני אעשה לך?" חזר סא"ל ש. על השאלה, מחשבותיו מתרוצצות
למצוא תשובה הולמת. היה ברור שקונץ חושש ממנו - עד כה הוא
השתדל כל כך לשאת חן ולרצות אותו. יש משהו שקונץ חושש ממנו.
סא"ל ש. מהווה איזשהו איום עבורו. אולי האיום המקורי שהשמיע.
נדמה היה שקונץ הוטרד ממנו. "אני אתקשר לקצין הציד הימי." איים
סא"ל ש.
"אתה לא תמצא אותו." ענה קונץ, "הוא יצא להשתלמות באיי
פיג'י."
סא"ל ש. רטן בכעס, מלמל מתחת לפנטזיות השפם שלו כל מיני דברים
על דגים מטוגנים ומעושנים, דפדף בפנקס הטלפון, וחייג. שיחתו
היתה קצרה, ולאחריה פניו היו לבנות מאד. "הוא בפיג'י." מלמל.
"ידעתי!" קרא קונץ בהתלהבות, "ניבאתי את זה!"
"הממם, כן." סא"ל ש. הסכים. לא היה זכר לכעס שהניע אותו קודם.
במקומו היה מין סוג מוזר של שקט, שלא הלם את סא"ל ש. כלל. "אז
אתה באמת דג משאלות?"
"אם אתה רוצה לקרוא לזה ככה. אני מעדיף לחשוב על עצמי כדג
תעלולים."
"דג תעלולים." חזר סא"ל ש. לאט, "ושלושת המשאלות שלי..." רכות
ספוגית התמקמה בעיניו של הקצין. קולות ההתפוקקות שנספגו בו
החלו מהדהדים מתוך תוכו, ניצנים זעירים הנפתחים אל הגשם. "אני
מניח שבזבזתי אותן. מה בקשתי? שתענה לי? שתספר לי על המכשפה
שלך, ועל השינויים שאתה מבקש לחולל בי? בקשות טיפשיות."
"אל תקח את זה קשה," נחמו קונץ, "תמיד זה ככה, עם כל אחד. אני
בכלל לא בטוח שאני יכול למלא משאלות רציניות."
סא"ל ש. לא ענה. שקט, שקט, שקט, שקט. "מוטב שתלך." אמר לבסוף.
קונץ הנהן בראשו הקטן והזהוב, צלל אל תחתית האקווריום, ונעלם.
נורות הפלורוסנט שבו לחיים.
סמ"ר א.ט. נכנס למשרדו של סא"ל ש. בברכים פקות. עיניו חששו
לפגוש את עיניו של הסא"ל, והן שוטטו על פני החדר, מוצאות את
האותיות הצבעוניות של "ראי, אדמה", מפענחות את המילים חזור
ופענח, כאילו יש בהן איזשהי הצלה. "אני לא צריך להיות כזה
חנון," הרהר א.ט., "אני צריך לפגוש את מבטו, לא להראות פחד,
לקבל את הדין". במאמץ ניכר הכריח את עצמו להישיר מבט. "המפקד."
אמר, תוהה אם זו הדרך לפצוח במשפט.
סא"ל ש. התבונן בו מהורהר. א.ט. לא היה בטוח שהקצין רואה אותה
בכלל. "המפקד!" חזר וקרא, הפעם אולי בקול רם יותר. "משהו מוזר
קורה כאן," אמר לעצמו א.ט. בחשש, "משהו מאד מוזר, שאולי לא
יהיה כל כך טוב בשבילי".
"שב." אמר סא"ל ש., "אני מבין ששוב איבדת את התגית שלך."
"מה?" התפלא א.ט. עד שהמילים נקלטו בראשו, "אה, כן."
"כן. ובכן, הבה נקצר את זה. אתה מבין את האשמה?"
"כן."
"אתה מודה באשמה, מודה בעובדות או מכחיש את האשמה?"
"כן."
"מה?"
"אה... אני מודה באשמה."
"בסדר. אני כונס אותך בעשרים שקלים, ומטיל עליך לכתוב עד מחר
בבוקר שיר פרידה מהתגית, שיובע בו צער כן על אבדנה, והבטחה
לעתיד ועולם טובים יותר."
"אה... מה?" הקשה א.ט.
"יום לימודים ארוך, הא? אני מבקש שתכתוב שיר לתגית. בחרוזים,
אם אפשר. זה העונש שאני מטיל עליך. חוץ מזה, יורידו לך
מהמשכורת עשרים שקלים. הבנת?"
"מה?" התקשה א.ט., "זה הכל? כלומר, לא שיש לי תלונות... אה...
תלונות, מצחיק... טוב... אז זהו... כלומר, תודה... אם פעם
תרצה, אה... המפקד." א.ט. התמתח והצדיע עם היד הלא נכונה.
"חופשי." פטר אותו אותו סא"ל ש., וא.ט. מהר להסתלק מהחדר.
בפיזור דעת קיפל סא"ל ש. את טפסי התלונה וקרע אותם, תחילה
לרצועות, ולאחר מכן לפיסות נייר קטנות, שקווי עט שחורים, שברי
אותיות, מעטרים אותן. מתוך הרגל חפן את קרעי הנייר, והשליך
אותם אל תוך האקווריום. כמובן ששום דבר לא קרה. פיסות נייר צפו
על פני המים כאבן שאין לה הופכין, לא מעוררים תאבון באף אחד.
(אם לא נחשתם קודם, אז עכשיו אתם יודעים מה דגים מעוותים
אוכלים.)
