אין סיבה לחיות, אם אין סיבה למות....
שמישהו פאקינג יעזור לי כבר לצאת מהדיכאון הזה שנכנסתי
אליו...
אני לא מצליח לצאת ממנו...
כול הצחוק והחיוכים זה הצגה אחת גדולה, וכנראה שאני שחקן טוב
אם אף אחד עוד לא הצליח לעלות על הקטע הזה!
מה שהכי אבסורד בכל הקטע הזה, זה שאין לי מושג למה!
למה אני כל כך בדיכאון?!?!
חברים לא חסר לי, אולי זה שיש לי כל כך הרבה מהם, אבל אני לא
מצליח באמת להתחבר לאף אחד מהם זאת הבעיה?
בעצם לא ניראה לי, זה כבר 17 שנה ככה....
בעצם לא בדיוק, היה מישהו בגן שבאמת אהבתי...
אבל מי זוכר מה בדיוק ולמה, כי אני מכיר אותו היום והוא לא כזה
אחד שהיום אני באמת חושב שאנחנו יכולים להיות חברים טובים כול
כך...
את רוב היום אני מעביר בשינה, זה עוזר לי לברוח מכל המחשבות
חסרות הטעם שיום אחד המצב ישתפר...
אבל זה הבום הזה, ברגע שאתה חצי ישן חצי ער, שאמא שלך עוד
מתווכחת איתך ללכת לבית ספר, או לקום כי כבר שש בערב ואתה לא
תצליח להרדם בלילה, מה שיגרום לאיחור מתמיד בבוקר שלאחריו, זה
הבום הזה שכלום לא השתנה, ונהיה אפילו יותר גרוע כי בחלום היה
כל כך טוב, זה הבום הזה שמוריד אותך לאותה נקודת מוצא מסריחה
שאותה עזבת שהלכת לישון...
אני לא מוצא פתרון למצב המזוויע הזה שנקלעתי אליו...
אני חותך את עצמי, שורף את עצמי, משתכר, מתמסטל, מתמסטל ושותה
(דבר רע לכול הדעות), מעשן כמו קטר, וממשיך בתהליך של הרס עצמי
שהחל מזמן...
המוזיקה שפעם הייתה מפלט מצוין מכל החרא שבחיים כבר לא
עוזרת...
המין המזדמן כבר לא מזדמן כמו שהיה פעם...
המין המזדמן שעדיין יש כבר לא טוב כמו פעם, וכבר לא מעלה חיוך
על פניי כמו פעם...
להביא ביד אין חשק...
את האוסף הגדול של הפורנו שהיה לי במחשב מחקתי, כי זה כבר לא
עושה לי את זה...
לבית ספר אני מתבאס ללכת כי זה רק מזכיר לי כמה לכולם טוב ושמח
ואני צריך להמשיך לשחק אותה כאילו הכול קול...
בתור ילד חייכן ומצחיק מטבעי, זה יהיה די מוזר פתאום לשתוק
ולשבת עם עצמי, מה שאני באמת רוצה...
אין לי גם עם מי לדבר על זה, זה מה שהכי באסה, וגם אם היה, מה
הוא יכל להגיד לי, לא נורא גבר, יהיה בסדר, לצאת מהמצב הזה רק
אני יכול בעזרתי, ולא בעזרת אף אחד, אני צריך למצוא את היציאה
בעצמי, ואין לי ממש כוח לעשות את זה...
כל מי ששואל מה המצב, אני צריך להדביק על עצמי חיוך מזויף,
ולהגיד אחלה, סבבה, בסדר מה איתך? כוס אמא שלך! לא אכפת לך
ממני! ולי לא ממש אכפת ממך! אז רד לי מהזין ותן לי להתרכז
בעצמי עכשיו!
הקטע הזה בא להציג מצב של מועקה מתמדת בזמן האחרון, יגון
מתמשך, בסוף אני יהיה כמו ההוא  מהסיפור של צ'כוב, שדיבר אל
הסוס שלו...
התגובות שלכם גם לא ממש מעניינות אותי, אם תגיבו בכלל, כמות
התגובות שביצירות האחרונות שלי מראה בדיוק כמה אכפת למישהו פה
מהבמה ממני, וזה גם לא ממש מפריע לי...
אני יודע שאני לא עמוס עוז, ואני גם לא מתכוון להשקיע בזה יותר
מידי, פשוט לתת ליד להקליד כאוות נפשה, גם אם זה לא יצא משהו,
על הזין שלי...
אני נהנה מזה, ואני לא צריך אף אחד שיגיד לי אם זה טוב או לא,
שיתן ביקורת, בונה או מפרקת לחלוטין, שיגיד מדהים, או
מגעיל...
אל תגיבו בכלל, גם אם התכוונתם וגם אם לא...
אני לא יודע לאן אני ימשיך מכאן, כמו שאני רואה את המצב ממשיך
ככה, עוד מעט אני יופיע בבמה גם באזור הז"לים, כי בעיתונים כבר
לא כותבים על יהודים שנקברים מחוץ לגדר...