קיבלתי את השכל שלי בערך בגיל שבע. אני לא מתלוננת, יש כאלה
שלא קיבלו אותו עד היום.
אני נתקלת בהם בכל יום ראשון, נכנסים ללשכת הדואר ושואלים אם
הגיעה להם חבילה. אבל הפקיד הקשיש הזה, שראה יותר מדי מהדורות
של בולים בחייו, מנענע ראשו -"לא, אבל תבואו שבוע הבא, נראה מה
אפשר לעשות.."-זה גם מסביר למה סניף הדואר הזה תמיד מלא. אם
במקרה הם רק היו מעיזים לעלות תהייה סתמית בנוסח- "אולי זה הלך
לאיבוד בדואר" לבטח היו חוטפים כזו מקלחת של קללות מהזקן שכל
מה שנותר לו בחיים זה סניף הדואר המתפורר הזה והוא יקדיש את כל
האנרגיה שלו כדי להגן בחירוף נפש על מפעל חיוו.
אבל זה לא משנה כי אחרי שבוע הם חוזרים משום שהם פשוט שוכחים.
הרי להם אין מוח בשביל לזכור דברים כאלו והזקן שוכח כי ככה זה
אצל זקנים, לפעמים גם אצל צעירים. שוכחים...
בכל אופן, הבעיה הזו לא מטרידה אותי, כמו שכבר ציינתי- אני, את
המוח שלי, קיבלתי בגיל שבע. אני זוכרת את היום הזה כמו זיכרון
של הכוויה הראשונה שאתה חווה על בשרך, כמו הפעם הראשונה שאתה
טועם סוכריות ורוטל אורגינל או כמו הפעם הראשונה שאתה מבין
שאתה יותר חכם מההורים שלך- רגעים שאי אפשר, פשוט אי אפשר
לשכוח.
חזרתי הביתה מגן המשחקים. זה היה ערב, נתקעתי שם במשך הרבה
מאוד זמן כי ניסיתי להבין איך מפעילים את הנדנדה. זו הייתה
שכונה ככה די חדשה ובדיוק התקינו בה גן שעשועים אז כל הילדים
של השכונה התאספו שם כמו זבובים על מוקש שכלב השאיר. זזזז..
קווץ'!
בכל אופן, כשעליתי לחדר, כולי חבולה מנפילות אינסופיות (מאין
הייתי צריכה לדעת שקודם צריך לעלות על הנדנדה ורק אחר לנדנד
אותה?!) אימא שלי הביאה לי פלסטרים חומים כאלה אבל אני לא
הסכמתי לחבוש איתם את הפצעים כי ראיתי שאצל הבת של השכנים
האנטיפתים שלנו יש פלסטרים עם ציורים של מיקי מאוס עליהם וגם
אני רציתי כאלו.
אימא, שלדעתי רצתה להרוג אותי אבל לא היה לה כוח לנקות אחר כך
את הסכין, נסעה לסופר פארם  הקרוב וחזרה עם פלסטרים של דיסני.
מיקי על הברך, דונלד על הלחי ופלוטו על התחת.
אבל מה- אחרי שהתלהבתי ממגוון הדמויות האינסופי (באריזה ציינו
שיש שם 24 דמויות שונות ואני מצאתי 25!!!) ראיתי שבשקית הנייר
החומה הייתה עוד קופסא, גדולה יותר מזו של הפלסטרים. מכיוון
שהכרתי את אימא שלי ואת האובססיה שלה למבצעים בסגנון "קנה 3
מוצרים של חברת X ובניו וקבל תמורת 17 שקל ותשעים ותשע אגורות
מהדק כביסה" לא התעניינתי במיוחד בקופסה. רק שקשקתי אותה קצת.
היה לזה סאונד של גולה בתוך כוס מלאה בג'לי פירות (הראו פעם
בטלוויזיה ניסוי מדעי כזה, כדי להוכיח איזה משהו עם נפחים..)
"מותק, תראי מה קיבלת בדואר! אני כל כך מתרגשת, אני הולכת
להביא את המצלמה ולהתקשר לאבא שלך" אני חושבת שזו הייתה הפעם
היחידה בחיים שלי שראיתי אותה שמחה כל כך בגללי.
הדבר הבא שאני זוכרת זה את המגע של להב הסכין הכהה- "קדימה
מותק, תחתכי את הגומיות"
חיכוך המספריים שיחרר את האריזה מכבליה האלסטיים, אני זוכרת
שהייתה לי ההרגשה.. הרגשה כאילו מדובר כאן במשהו ממש גדול,
אולי אפילו עצום כמו הממדים של התחת של המנקה שלנו. מצד שני-
אם היה תחת בתוך האריזה, ספק  אם אימא שלי הייתה כל כך מתרגשת.

נייר העטיפה החום החל לנשור כמו נשל נחש, חושף צנצנת קטנה
מזכוכית, אקווריום מזערי. במקום למצוא שם איזה דג זהב קטן
ומבוהל מצאתי שם את המוח שלי.
הוא היה כולו אפור, כלוא בתוך ניילון נצמד ועליו מדבקה זרחנית.
ביקשתי מאימא להקריא לי את מה שכתוב שם. היא חזרה מחדרה עם
משקפי הקריאה המלבניות שלה, ניקתה את העדשות במשך חצי שעה
בערך, הרכיבה אותם על אפה ואז, במעין טון מלא חשיבות ובנימה
ריקה מספקות ורצינית להחריד, היא הכריזה: "מוח אנושי סוג א'
תוצרת קוריאה"
זה כל מה שאני זוכרת. שבוע לאחר מכן פקחתי את עיניי והעולם
נראה אחרת. זה כמו שאתה צופה במשך שבע שנים בתוכניות טלוויזיה
בשחור-לבן ופתאום מקבל טלוויזיית 72 אינטש' עם רזולוציה הכי
חדשנית שאפשר להגיע אליה. זה כמו שבמשך שבע שנים תסתובב רק
בשכונה שלך ופתאום תמצא את עצמך בלב המרכז המסחרי- אתה חוטף
כדור מתכת ישר באמצע עמוד השדרה, בין החוליות, כולך מצטמרר
ומתפתל לנוכח העילוי והחוויה הרוחנית שתוקפת אותך מכל פינה
וחודרת לך מתחת לעור, במין דקירה מענגת וחסרת כאב.
הרגשתי קצת כמו מחשב במשרד של ביל גייטס שמכניסים אליו לראשונה
את המשחק שבעתיד יהווה את שובר הקופות מספר אחד, כזה מהסוג
שאנשים ישנים בכריסמס מחוץ לחנויות, רק בשביל להשיג אותו בבוקר
שלמחרת.
הרגשתי כל כך נכונה, טהורה, מפוכחת.. ח-ד-ש-ה.
עומס עצום של קולות, מראות, צבעים, ריחות -והכל טרי, חם ישר
מהתנור!!
אבל החושים עוד היו כלום לעומת המחשבות, או... המחשבות. פתאום
אתה מוצא את עצמך בוהה בקיר שממולך והוגה בדברים שעד לפני שבוע
לא ידעת בכלל שהם קיימים; כוח המשיכה, ערכו של הכסף,
פוטוסינתזה, חוק ומשפט, אבולוציה, גרביטציה, אמנציפציה ועוד
מילים מפוצצות מקבלות לפתע משמעות כל כך ברורה וצלולה!
לפתע אתה מבין שיש דברים שהם מעבר לתפעול נדנדה מיוזעת בגן
משחקים חדיש..
באותם הימים, מוח לצעירים היה מצרך נדיר למדי, שלא לומר יקר
בטירוף. עד היום אני לא יודעת איך התאפשר הדבר ואיך אני קיבלתי
את המוח שלי בגיל שבע בעוד שהילדים שגרים בטירות על הגבעה
קיבלו מוח כמה שנים מאוחר יותר. המוח שלהם, כך ביררתי, היה
מדגם הרבה יותר משוכלל אבל כמו שלמדתי עם הזמן- ככל שמשהו יותר
משוכלל- כך גם תקיפות השימוש בו תלך ותפחת..
וכך, חייתי עם המוח הזה בנחת במשך עשר שנים, סימביוזה הדדית
ומועילה לשני הצדדים.
בגיל שבע עשרה הבנתי פתאום שהמוח משתלט לי על איברים אחרים,
שהיו שם הרבה לפניו.. זה לא ממש פייר, אני יודעת, אבל לפני
שהספקתי לשים לב מלחמה פרצה לי בגוף וזירת הקרב שקקה חיים
בעיקר בשעות הלילה. מצאתי את עצמי מתפרסת במשך שעות ארוכות על
המיטה, שוקעת בתוכי כמו זית בכוס מרטיני על מגש בחתונה, מחכה
שמישהו ייגאל אותי מכל מה שקורה לי- כי קורה כאן הרבה ולפעמים
אני פשוט לא מבינה איך אנשים שמכירים אותי כל כך הרבה זמן
מביטים בי ולא מבינים שום דבר. פשוט כלום.
לעומתם, יש את אלו שמכירים אותי בדיוק חודש ובאיזו דרך פלאית
יודעים בדיוק על המלחמה.
המלחמה בה המוח שלי, הרציונל, משתלט ונכנס לויכוחים סוערים עם
יתר אבריי- "כן, אני חושב שאין על מה לפתוח משא ומתן, בשום
פנים ואופן! אנחנו מציבים כאן אולטימטום וזהו!" "אני חושבת
שהדמוקרטיה מדברת בעד עצמה ושהגישה הקוגניטיבית שלך פשוט לקויה
ביסודה.." רמ"ח האיברים שלי נשמעים כמו פוליטיקאים מזדקנים,
בחיי..
והמוח? הוא אומנם פחות ותיק מהם, יש לו פחות ניסיון בתוך הגוף
שלי, אבל יש לו את הטקטיקות שלו. אחרי הכל, הוא מוח..
הוא שולט לי על הידיים, שרוצות לגעת וללטף ואולי גם לחבק.
הוא שולט לי על הגב, שרוצה להישען ולהרגיש את החום או את
הנשימות הזרות.
הוא שולט לי על האף, שמריח את הריח הזה שכמעט מצליח לנטרל לי
את המוח.
הוא שולט לי על השפתיים והלשון, שרוצות לדבר ולספר ולצרוח כמה
משפטים שמרחפים לי בראש, ביום חורף בין הטיפות.. (וגם עוד כמה
דברים שדי ברורים מאליו..)
הוא שולט לי על הריאות המצמצמות את כמות האוויר שהן מקבלות
כשהן מתרגשות.
הוא שולט לי על האוזניים שמצליחות איכשהו לשמוע רק את מה שהן
רוצות.
הדבר היחיד שחמק מהשבי של המוח שלי, הם העיניים. עובדה. שימו
לב איך כולם מסתכלים בהן ואף אחד לא רואה.
כמו בריכה עמוקה שבתחתיתה מונחת טבעת יהלום ואף אחד לא רואה את
השתקפות קרני השמש שמתנפצות בחזרה מן המים.
וכשיבוא המישהו הזה שייראה ויבין, אני אנצח את המוח של עצמי.
כשיבוא המישהו הזה המלחמות שלי ייגמרו. אני אהיה אז שלמה
לגמרי.
ובינתיים, אני מרפאת לעצמי את הפצעים הנגרמים מן המלחמה הזו
בין כל האיברים לבין אותו מוח שקיבלתי אז, בגיל שבע. קניתי כבר
חבילה של פלסטרים- מיקי על הרקה, דונלד על מפרק היד ופלוטו על
הלב.