אחרי הפעם הרביעית שהם עשו את זה באותו לילה ,היא התחילה
להרגיש מן הרגשה מזופתת שכזו, כמו מכונת כתיבה ישנה אשר סופר
צעיר וחסר כל ניסיון או השראה מעתיק בה רבי מכר כאילו מראשו
שלו. היא הרגישה משומשת, חשבה על כך שכל מה שנעשה בתוכה לא
אמור כלל להתרחש ונטול כל רגש. לכן קמה והלכה.
הוא כמובן לא הבין מה קרה וניסה לשחזר את הצעדים האחרונים כדי
להבין אם עשה משהו שפגע בה בדרך כלשהי, פיסית או רגשית. בעיקר
פיסית.
לבסוף כששמע את  שאגת מכוניתה המחליקה החוצה מן החנייה אל
הרחוב השקט ידע שיותר לא יתראו, עובדה שלא הציקה לו יתר על
המידה.
קם מהמיטה, השעה 2:24 והוא מכין לעצמו איזה קוקטיל שהמציא.
משהו זול וצבעוני שאמור להעיר ולהמריץ אותו וגם עושה את העבודה
באופן לא רע בכלל. לוגם מהמשקה לגימות קצרות ומדודות ומתיישב,
עדיין עירום, על ספת העור העתיקה והממורטת. סימני נעיצות
הציפורניים שלה בגבו עדיין אדומים אבל כבר כמעט ובלתי מורגשים.

היום שלו רק התחיל. הלילה, אם נרצה להיות מדויקים - הלילה רק
החל עבורו. עוד לילה של שיגרה מחליאה אך מלאת אתגר. במחשבה
שנייה, הלוואי שזו הייתה יכולה להיות שגרה כיוון ששבירת השגרה
בדרך זו או אחרת עלולה לגרור כאן עבורו סכנות והסתבכויות לאין
כל דרך מוצא מהן.
הוא מזג לעצמו עוד כוסית מהחומר הנוזלי והנפלא הזה. אימא שלו
קוראת לזה "אקונומיקה" כיוון שהיא טוענת שאין כל הבדל בין
שתיית חומר הניקיון הזה לבין שתיית הקוקטיל הרצחני שלו. "שניהם
אותו חרא ויום אחד כשתבוא אליי שיכור וחצי מת כדי לבקש כסף אני
אקרא קודם כל למשטרה.."
אימא שלו אהבה אותו מאוד.
הוא חשב שאין סיכוי שיגיע למצב כזה מכמה סיבות. הראשונה היא
שתמיד ידע מתי להפסיק, כלומר ברוב המקרים. כשזה נוגע לאלכוהול
זה נכון. בענייני מין, כפי שבוודאי שמתם לב, אין זה כך תמיד.
בכל אופן הסיבה השנייה והעיקרית הייתה העובדה שמעולם לא נזקק
לשום כסף ובמיוחד לא מאימא שלו. הוא היה גבר עובד וכאן בערך
מתחיל הלילה שלנו, אותן שעות קטנות שבין שישי לשבת.
סופשבוע רגוע בגלגל"צ וערמת עיתוני שבת מפה ועד הודעה חדשה.
הוא תיעב את העיתונים של סוף השבוע. תמיד טען שחבל על יערות
הגשם שנכרתים כדי לספק נייר לכל כך הרבה פרסומות ומוספי
דרושים.
מדי פעם אף השתעשע במחשבה על כך שעליו ללכת לשכונות החרדיות
בירושלים ולייעץ להם לזרוק על המכוניות שנוסעות בשבת את כל
הזבל הזה של עיתוני שישי. המסה של כל זה לא פחות מסוכנת מאיזו
אבן מחורבנת!!!
קריאות של קבוצת בני נוער מתבגרים חודרות אליו מן הרחוב לחלון
הפתוח. חבורה של בהמות עם טייץ וגופיות בטן נשרכות מאחורי גוש
של בגדים מסוגננים וערמות של ג'ל לשיער וכולם מנסים להראות כל
כך מגניבים, כאילו שהחיים שלהם באמת שווים משהו. הוא אף פעם לא
היה כמותם.
הוא ניגש בשנית לחלון ובתור שעשוע סדיסטי זורק עליהם ארבעה
ביצים, אבל אז נזכר איך אימא שלו סיפרה לו על תקופת הצנע ונהיה
לו קצת חבל על מה שעשה. בכל זאת, הוא צחקק בהנאה כשחביות הג'ל
קיללו אותו במרץ. מן סוג של הומור כזה. חלקכם בוודאי מזדהים
אתו.
חלקכם האחר נזכר איך עברתם אותה חוויה בדיוק.
לאחר מכן הציץ שוב בשעונו. עברה רק חצי שעה והוא היה מתוח
ודרוך כולו.

לבסוף הטלפון צלצל. אחרי הצלצול השמיני הוא הרים את השפופרת
ולחש את הקוד שנקבע מראש. הוא לא טעה, זה אכן היה משתף הפעולה
שלו. המשת"פ אישר את המשימה שהוטלה על הבחור שלנו מראש וצירף
מספר טיפים ועצות מטופשות שבוודאי גם לא יעזרו לו כלל.
הוא הניח את השפופרת במקומה וניגש אל המקלחת לשטיפה חפוזה סתם
ככה לפני העבודה. המים הקרירים העלו אדים. ככה זה כשאתה נוגע
בגוף רותח. והוא רתח כולו. לא מעצבים חס וחלילה. הוא היה טיפוס
דורש שלום, היפי מזורגג שכזה. אבל הוא היה מבוהל כולו והרגיש
רדוף כמו שלא הרגיש מעולם.
ארבעה ימים. לפני ארבעה ימים הוא נכנס לעסק הזה, אבל נשאלת
השאלה - האם בכלל אפשר לקרוא לזה עסק?
לאחר מכן ניגש לארון הבגדים שבחדרו. לבש במהירות מכנסיים
ארוכים ושחורים וגופיה שחורה תואמת וצמודה שהבליטה את חיטובי
גופו. דרישות המקצוע, אתם יודעים - להיות אתלט מצוין וכאלה..
לא כל אחד יכול להשתחל דרך פרצות קטנטנות, לא לכל אחד מידת
הכושר לברוח מפני ניידת אחת, אולי אפילו יותר.
התיק כבר חיכה לו ליד דלת הכניסה, והיא - שעזבה לפני זמן לא
רב, אפילו לא שמה לב לזה. אילו שמה לב, הייתה וודאי שואלת אותו
למה הוא צריך את כל הציוד הזה. הוא היה עונה לה את האמת. היא
הייתה מתפלצת והוא היה צוחק ואומר שסתם עבד עליה ושתכף יגאל
שילון ייצא מאחורי הספה.
לפני שעזבה חשב שאהב אותה כמו שלא אהב אישה מעולם. עכשיו כבר
לא זכר אפילו מה שמה.
למטה, בטנדר כחול וחבוט חיכה לו הגורל. בעצם לא קראו לו גורל
אלא סתם שמואל אבל הבחור שלנו שם הכל בידיים שלו. במיוחד את
הגורל שלו.
הם לא החליפו מילים. לבחור שלנו לא היו כל מילים להחלפה. הוא
לא ידע מה הוא אמור להגיד ברגעים כאלה אז הוא העדיף לשתוק.
הכביש היה שקט, באופן יחסי לליל שישי-שבת.  ישנם עוד כמה שעות
עד שכל המועדונים האלה ייסגרו ואז כל הכבישים והמחלפים יתמלאו
מחדש במיליוני כלי רכב (ואנשים) מתודלקים.  
מאז ומתמיד הוא שנא מועדונים. זה לא שהוא לא ניסה פעם ללכת
לשם. הוא ידע שהוא ישנא את זה, אבל חשב שבחיים צריך לנסות הכל
ולכן החליט להשאיר ראש פתוח ונתן לחבריו כביכול לגרור אותו
לאיזה אזור תעשייה אפוף עשן סיגריות, פיח מכוניות ועוד כמה
ריחות מתקתקים שעם הזמן למד לזהות... מהדקה הראשונה שנכנס לשם
ידע שהוא רוצה לברוח. כולם רקדו סביבו כמו קופים בג'ונגל ואחרי
חצי שעה של בום-בום-טרח-טרח המוסיקה פשוט עלתה לו על העצבים.
הוא העדיף לבלות את החמשושים שלו בבתי קפה שקטים, או בבית
בצפייה בסרט שהופכת, במוקדם או במאוחר, להתגפפות בלתי ניתנת
לעצירה עם עוד איזה סטוץ מזדמן.. וכאלה לא היו חסרים לו אף
פעם.
בחור עם המון אדישות וטונות של סקס אפיל. השילוב המנצח.
הטנדר חרק על דרך האספלט אבל התקדם במהירות. 140 קמ"ש, אבל מי
סופר?
שמואל עצר רק ברמזורים וגם אז עשה זאת רק משום שחיפש הזדמנות
כלשהי כדי לבחון את המתמחה שלידו. הוא תקע בו מבטים אילמים
ומאיימים אך עם הזמן התרכך מעט ואפילו דחף לו חפיסת סיגריות
מול הפנים בניסיון ליצור שיחה מאולצת. הבחור לקח סיגריה אחת אך
המשיך לשתוק. סיים אותה מהר, מהר מדי.
אחרי 47 דקות הטנדר עצרה חרישית מול בניין מתקלף. שמואל אימץ
איזו נקודה דמיונית באופק ותקע בה מבט. הבחור שלנו הבין את
המסר וירד מהאוטו. רועד.
חמש מאות אלף פעם הביט סביבו לזהות סימן חי, רק אחר כך נירגע
מעט ועלה לקומה השישית. במדרגות ניסה למשוך זמן אך אז עצר עצמו
והבין עד כמה צעד זה הוא לא מקצועי. אז הוא דילג אותן בשלשות
והגיע תוך שלושים שניות. מספר מזל.
כשהגיע ליעד המדובר החל מתחבט בשאלות מוסריות, כמו בכל פעם מן
הפעמים המעטות שנאלץ לעשות זאת. הוא שנא את החלק הזה בעבודה.
הוא שנא את העבודה הזו בכלל!! כל חלק וחלק ממנה!!!!
פתח את התיק והוציא את כלי העבודה. כל העסק לא לקח יותר מדקה
או שתיים ולבסוף מצא עצמו עומד עם מנעול שבור ביד אחת. בידו
השנייה אחז בלבו המפרפר.
נשימה עמוקה. כמו אצל הרופא, חשב. הוא בהחלט זקוק לעזרה
רפואית. נפשית...
לאחר מכן התעשת. הוא לא אחד מהטמפונים האנושיים. לא הוא. הוא
בסדר, כן...
הדירה כולה הדיפה ריח משכר של סכנה. הוא חיבב את הריח הזה,
אחרת מה הוא עושה כאן לעזאזל?
אור רך בקע מקצה המסדרון. הוא שמע קול שירה שקטה - סידרו אותו,
הבניזונות!!
בעודו מחליק לאורך הקיר לעבר הדלת הוא נזכר מי הוא, מה הוא
מחפש כאן ומה בכלל הוא שווה. שלף את האקדח כמו בסרט חובבנים
והתקרב למוקד הרעש.
היא ישבה על שטיח צמר עבה. עיניה עצומות ואוזניות סטריאו
חופנות את תנוכי אוזניה. היא לא ראתה אותו, בטח שלא שמעה אותו.
היא חיה בעולם שלה.
כמוהו, בערך...
הוא לא ידע איך לגשת אליה, אחרי הכל לא רצה להבהיל אותה עד
מוות. לא רצה שתצעק, לא רצה שתבכה, לא רצה שתיפגע. מצד שני גם
הוא לא רצה להיפגע. התקרב בזהירות אל המערכת ולחץ על STOP. היא
פקחה עיניה באימה והוא, ברפלקס מיידי, הניח כף ידו על פיה. היו
לה שפתיים רכות ועדינות. כמעט והשתגע.
לחש לה מילים מרגיעות. ניסה לשכנע אותה שהוא עושה את הדבר
הנכון גם אם אין זה נראה לה כרגע. יום יבוא והיא תבין, חשב.
לאחר מכן לקח מטפחת שהייתה מונחת על שולחן המטבח וסתם את פיה.
זו הייתה מטפחת שבת. המצפון אכל אותו מבפנים. חבל שלא התווכח
על כך לפני שקיבל על עצמו את המשימה הזו.

הוא החליט לוותר והתיר את קשר המטפחת. היא החליקה על צווארה
הארוך. הביט בה ארוכות ולא אמר מילה. וכך גם היא.
התקרב, מהסס, מעביר את האקדח שבידו לאורך קווי מתאר גופה. מעלה
ומטה. מסיר בעדינות את כותונת הלילה הלבנה-שקופה שלה. היא לא
התנגדה.
אם רק הייתה מתנגדת היה חדל ומתגנב החוצה אל שמואל והטנדר.
באותו רגע שכח משניהם. שכח גם מעצמו. שכח לשם מה הגיע ושכח
איזה יום היום.
הוא הריח אותה. ריח של שמיים, ריח של עננים. ריח של גן עדן.
אחרי הכל, נראתה כמו מלאך.
השקט הופר רק כאשר שמע את הטנדר הכחול מתגלגל במורד הכביש.
שמואל לא חיכה לו. הוא כלל לא ציפה ממנו שיעשה כן.
כולה התמסרה לו, אינה יודעת אם זוהי המציאות שרוחשת סביבה או
חלום עמוק של התגשמות פנטזיה ישנה.
השחר עלה. מבעד לתריסים המוגפים גררו צדיקים את רגליהם לעבר
בית הכנסת הקרוב. ריח הג'חנון של השכנה ריחף באוויר.
הוא הביט בה ברצינות. היא החזירה מבט, שאפה את עשן הנובלס לייט
ושאלה בעייפות את אותה השאלה שעלתה גם לו בראש בלילה האחרון
-"גנבים בכלל עובדים בשבת"?!?
הוא אמר שבשבילה הוא מוכן לגנוב את הירח גם בערב יום כיפור.
צחקה. גם הוא. למרות שהיה רציני לגמרי...