התרגשתי מאוד לקראת סדר הפסח האחרון.
כל שנה בסדר פסח אנחנו מתכנסים כל המשפחה אצל הסבא והסבתא
וקוראים את ההגדה. וזה לא שאנחנו דתיים או מסורתיים, אנחנו לא
צמים ביום כיפור, וגם לא מקפידים כל כך על אי אכילת חמץ בפסח,
אבל משום מה סדר הפסח נעשה מסורת. אל תשאלו אותי למה.
בכל אופן, הסדר האחרון היה מיוחד מאוד בשבילי.
זה סדר הפסח הראשון שלי מזה שנים עם הבני דודים שלי מארה"ב.
כשהייתי בן 10 הם ירדו לארה"ב, בגלל שדוד שלי קנה שם מפעל
ליצור נעליים ורצה להשגיח עליו מקרוב. אז הם רכשו להם בית
בארה"ב וירדו: דוד שלי, דודה שלי, והבת דודה שלי, מיטל.
מיטל בת גילי ותמיד היה בינינו קשר טוב, התחברנו מאוד. מאז
שהיינו ילדים קטנים היינו משחקים ביחד ואפילו היו לנו חברים
משותפים. העובדה שגרנו דלת ליד דלת תרמה רבות.
אבל אז, לפני 6 שנים, הם ירדו לארה"ב ולא ראיתי את מיטל מאז.
אני לא יכול להגיד בכנות שנמשכתי למיטל, כי מה בדיוק מרגיש ילד
בן 10 כשהוא נמשך לילדה בת גילו? פשוט נהנינו לשחק ביחד תופסת,
ללכת לפארק ולרדת לטייל עם הכלב. יכולתי לדבר איתה על הכל.
פשוט הכל. סיפרתי לה כשהייתי עצוב (לא שיש לילד בן 10 הרבה
סיבות להיות עצוב). וגם סיפרתי לה אפילו פעם אחת על ילדה
שחשבתי שאהבתי בכיתה ד'.
אז לא אהבתי את מיטל אהבה של נאהבים, אבל הרגשתי קרבה מיוחדת
אליה. קרבה שרק התחזקה יותר בשבועות הראשונים שלאחר ירידתה
לארה"ב. באותם שבועות הייתי מדוכא, וההורים שלי ידעו שזה בגלל
שמיטל וההורים שלה עברו לארה"ב, כי הם ידעו כמה היינו חברים
טובים. הם ניסו לעודד אותי, קנו לי כל מיני מתנות ואפילו קבלתי
מכונית חדשה על שלט רחוק אבל לא השתמשתי בה הרבה כי הייתי
עצוב.
אחרי חודש בערך זה עבר לי, כי התחלתי להתרגל לעובדה שאני לא
אראה את מיטל לעולם יותר. התחלתי לחזור לחיים רגילים, ובמשחק
כדורגל הראשון שלי עם החברים אחרי אותו חודש הבקעתי שלישיה
והצטיינתי.
ניסיתי לא לחשוב עליה יותר מדי במשך אותן 6 שנים, ניסתי להדחיק
אותה, ובאמת שהשתדלתי חזק, אבל קרה הרבה שהלכתי ברחוב וחשבתי
שאני רואה אותה מתקרבת אלי. כמה התאכזבתי כשגיליתי שזו רק
פנטסיה.
כל זה קרה בשנים הראשונות שלאחר ירידתה לחו"ל. הייתי עוד קטן
ולא ידעתי מה בדיוק אני מרגיש כלפיה, אז רק דמיינתי מדי פעם
לפעם שהיא חוזרת לארץ, מה שלא קרה.
בגיל 14 היתה לי את החברה הרצינית הראשונה שהתנשקתי איתה. קראו
לה יפית. כשהתנשקנו פעם ראשונה לא הרגשתי משהו מוזר ואפילו היה
לי נעים, אבל בפעם השניה פתאום הסתכלתי על יפית וראיתי את
מיטל. זה היה מוזר מדי, אפילו בשבילי. באותו רגע ידעתי בדיוק
מה אני מרגיש כלפי מיטל וניסיתי להתכחש לזה. בשלב הראשון
ניסיתי להתכחש. אחר כך, כשזה לא עבד כל כך, השתדלתי להשלים עם
העובדה שאני אוהב את מיטל, אבל שלעולם לא אממש אהבה זאת.
היו לכך הרבה סיבות, הראשונה שבהן נעוצה בעובדה שהיא נמצאת
אלפי קילומטרים ממני ומי יודע מתי נתראה שוב. סיבה לא פחות
חשובה שגרמה לי לבכות בלילות לא אחת היתה שאני לא יודע בכלל מה
קורה איתה, אם היא מרגישה אותו דבר כלפי, ואם יש לה בכלל חבר
בארה"ב.
כל הזמן הכנסתי לעצמי לראש שבטוח היא מצאה חבר, כי היא כל כך..
מיטל.. מה שגרם לי ליותר דכאוניות, אבל מצד שני עזר לי להדחיק
קצת את אהבתי אליה.
לפני ארבעה חודשים, נהייתי חבר של מישהי אחרת. סמדר. אני חושב
שסמדר עזרה לי קצת להדחיק את מיטל כי הרגשתי כלפי סמדר אהבה
אמיתית, כזאת כמו שהרגשתי כלפי מיטל. את האהבה הזו מימשתי בערך
לפני חודש בפעם הראשונה, ולא צריך להוסיף יותר. החוויה היתה
משמימה ואני חושב שזו הפעם הראשונה שהייתי עם בחורה ולא חשבתי
על מיטל. או לפחות כך אני מקווה.
הכל היה טוב, הכל התנהל חלק ואפילו הצלחתי קצת להשכיח את מוחי
ממיטל ולהתרכז בסמדר המקסימה שלי, אבל לפני שבוע הודיע לי אבא
שלי שהמשפחה של מיטל מגיעה ארצה לכבוד ליל הסדר.
כשהוא הודיע לי את זה, לא ידעתי אם להיות מאושר, שסוף סוף אני
אפגוש אותה ואראה כיצד היא השתנתה ומה קרה לה והכל, או לבכות,
כי עד שהצלחתי קצת להדחיק את אהבתי אליה היא שוב תפרוץ בחזרה
והכל יכנס למערבולת שאני לא אוכל לצאת ממנה, ויתרה מכך - זה
יבלבל את סמדר.
לא ידעתי מה אני מרגיש.
רק ידעתי שאני חייב ללכת לחדר שלי ולהרגע.
ברחתי לחדר ואבא שלי, שחשב שאלו בשורות טובות בשבילי דווקא,
היה מופתע שהגבתי בצורה הזו, אבל לא שאל יותר מדי למה אני
עצוב. מזל שלא, כי הוא היה נכנס לחדר ותופס אותי בדיוק באמצע
הג'וינט, מה שאסור שיקרה.
שתבינו, בדרך כלל אני לא עושה מה שההורים שלי שונאים, ואני
משתדל שלא להמרות את פיהם ואם הם אומרים לי לא אז זה לא. נכון,
מדי פעם אני שותה אלכוהול או מעשן, אבל אף פעם, ואני מדגיש, אף
פעם, לא עשיתי משהו שכזה בבית תחת אפם. כל הזמן מאחורי גבם, מה
שלא יראו לא יזיק להם. הפעם לא היה אכפת לי אם יתפסו אותי או
לא, כי הרגשתי ממש חרא והייתי חייב לעשן.
זו היתה ההשפעה שהיתה למיטל עלי.
בכל אופן, הזמן בין השבוע שעבר לליל הסדר עבר עלי מהר בלי
ששמתי לב. ממש חמק לי בין הידיים. והנה הגיע ליל הסדר,
וההתרגשות בעיצומה. גם אמא שלי התרגשה כי היא היתה חברה מאוד
טובה של אמא של מיטל.
הפגישה עם מיטל היתה כמו מהלומה חזקה ללב שלי. היא נראתה יפה
יותר מאי פעם, אחת הבחורות הכי יפות שאי פעם ראיתי בחיים שלי.
ואם נוסיף לזה את כל מה שידעתי על מיטל לפני כן, על אישיותה
ועל האופי שלה, אז היא היתה יותר מדי טובה בשבילי.
במשך כל ליל הסדר והארוחה לא אכלתי הרבה, אבל אכלתי המון את
עצמי. כל הזמן עלו לי לראש שאלות - מה יהיה אחרי הארוחה, איך
אני אדבר איתה בלי לשקשק, ובטח יש לה חבר אז חבל לי על זמן,
ובטח שהיא לא מרגישה אותו דבר כמוני. הרגשתי חרא ורציתי רק
שהערב הזה יסתיים כי אולי אחרי זה לפחות אני אוכל להגיד בגאווה
שנפגשתי עם מיטל ושכלום לא קרה, ושאני באמת אוהב את סמדר.
סיימנו לאכול ולקרוא בהגדה ואז ההורים שלנו התחילו לדבר. זה
היה משעמם בטירוף. הם דיברו על העסק של דוד שלי, זה לא עניין
אותי במיוחד. ואז הם עברו לדבר קצת פוליטיקה, ושוב עסקים, ואמא
שלי שאלה את דודה שלי איך האנשים בארה"ב ואיך הם מסתדרים,
ותחקרה קצת את מיטל מה איתה ומה עם הלימודים. הדבר היחידי שיצא
טוב מכל השיחה הזאתי ביניהם, שיחה בה לא נטלתי כל כך חלק פרט
השבה לשאלות של דודה שלי, בלי הרבה חשק, היה כשאמא שלי שאלה את
מיטל אם יש לה חבר והיא השיבה בשלילה.
אני חושב שזו היתה פעם ראשונה שעלה לי חיוך על הפנים במשך
הארוחה, אבל אף אחד לא שם לב.
ההמשך היה גם כן משעמם ואז דוד שלי אמר שהוא רוצה להודיע משהו
חשוב. הפסקתי לבהות בכתם שבתקרה והקשבתי ברצינות לדבריו, אולי
כי הייתי קצת יותר שמח ממקודם. הוא אמר שהם שוקלים לעלות בחזרה
לארץ, ושבזמן שהותם פה הם יקבלו החלטה, שכנראה תהיה חיובית כי
אין שום סיבה שהם ישארו בחו"ל עכשיו, כשהמפעל עובד בצורה סדירה
ולדוד שלי יש שותף שהוא יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות שינהל
אותו והוא יכול לחיות רחוק מהמפעל.
בלבול וסערה התחוללו בקרבי. לא ידעתי מה להרגיש פתאום. איך הכל
נוחת עלי במכה, ועוד בדיוק בזמן שהחיים שלי מתחילים להסתדר.
לא רציתי שישימו כל כך לב לכך שאני פתאום מבולבל, אז חמקתי
לחדר של סבא וסבתא שלי, באמתלה שאני רוצה לקרוא עיתון או משהו
שכזה. לא שזה עניין אף אחד שנעלמתי. הם המשיכו לדבר כאילו כלום
לא קרה.
בחדר של סבא וסבתא שלי שהיתי לבד בערך חצי דקה, עד שמיטל נכנסה
וסגרה אחריה את הדלת. היא התיישבה לידי והתחילה לשאול אותי מלא
שאלות, בקצב רצחני. מה איתי, איך הלימודים, מה השתנה בשנים
שהיא לא היתה פה. היא גם שאלה שאלות שהביך אותי לענות עליהן -
אם התגעגעתי אליה, למה לא כתבתי לה מכתב מעולם, והשאלה שהכי
היה קשה לי לענות עליה - אם יש לי חברה. עניתי שלא.
ראיתי איך היא חייכה פתאום.
זה גרם לי גם לחייך ואז באינסטנקביות שאני לא יודע מאיפה הגיעה
אלי, התקרבתי אליה, והתנשקתי עם מיטל.
ההרגשה היתה הרבה יותר טובה מאשר אי פעם דמיינתי אותה והמשכנו
להשאר בפאזה הזו, דבוקים זה לזו, במשך חמש דקות, עד שדוד שלי
נכנס לחדר בשביל לקרוא למיטל לבוא כי הם הולכים, ותפס אותנו
מתנשקים.
מיד שמטתי אותה והתחלתי למלמל, מתבלבל במילים ולא יודע מה
לומר. הפנים שלו התחילו להאדים, כמו שמעולם לא ראיתי בן אדם
בחיי. הוא כעס וצעק על מיטל שתבוא תכף ומיד כי הם הולכים.
התחלתי לבכות, וגם היא, אבל זה לא עזר לנו במיוחד. הם הלכו ואז
אבא שלי התחיל לכעוס עלי. הוא הוציא עלי זעם שהוא שמר עמוק
בבטן מאז שהבאתי בינואר את התעודה מעוטרת הנכשלים שלי. אז הוא
לא כעס, רק עודד אותי להמשיך ולהשתדל. עכשיו הוא באמת כעס.
שבוע שלם לא יכלתי לצאת מהבית, קורקעתי על ידו. סמדר התקשרה
אלי, אגב, עוד באותו יום אחרי ליל הסדר על מנת שנצא לאיזה מקום
שהיא שמעה עליו, וכששמעה שאבא שלי לא מרשה לי לצאת התחילה
לתחקר אותי מי ומה ולמה וכמה. אמרתי לה את האמת, אולי הוכחה
אמיתית לכך שאהבתי באמת גם את סמדר אחרי הכל, כי לא יכולתי
לשקר לה. היא התחילה להתעצבן גם היא. הכל התחיל להסתבך כמו
שחששתי. יום אחרי זה היא התקשרה ואמרה לי שהיא לא רוצה להתראות
איתי יותר, והתחילה לבכות איך היא חשבה שהיא יכולה לאהוב אותי
בכלל, ושלעולם היא לא תבטח בי אחרי מה שעשיתי. בכינו יחד.
בכלל, בתקופה האחרונה בכיתי המון.
הכל נהיה כמו שחששתי מערבולת.
מערבולת גדולה מדי בשבילי, לא רוצה אותה, קישטה, לכי מכאן.
לא יודע מה מיטל הרגישה, אבל חשבתי עליה המון ובכיתי בגללה
הרבה באותו שבוע בו נשארתי לבד בחדרי יום אחרי יום.
אחרי השבוע הזה, כאילו לא היה מספיק העונש שקיבלתי ממנו, הודיע
לי חגיגית אבא שלי שהמשפחה של מיטל נשארת בחו"ל ולא עולה חזרה
ארצה.
רציתי לקבור את עצמי. לא ידעתי איפה להתחבא. קודם סמדר אחר כך
מיטל. שתי נשים בעלות השפעה גדולה על חיי נעלמו מהם ולו בגלל
שניה אחת שבה ממשתי את הפנטזיה שלי, והיא את שלה. כאילו בשביל
לסתום את הגולל על יחסינו אבא הודיע לי שאם הוא יתפוס אותי,
אגב, מנסה ליצור עמה קשר, הוא יעניש אותי בדרך מקורית מאוד,
והשאיר את הדרך המקורית פתוחה לכשיתפוס אותי מנסה זאת.
השתנקתי.
לא יכולתי יותר לנשום והייתי צריך לחפש מפלט אצל הידידה היחידה
שלי בעת צרה - הסיגריה.
אבא יצא מהחדר רק לפני שתי דקות, וידעתי שאני מסתכן כי אף פעם
לא היעזתי לעשן כשהוא פה, אבל לא יכולתי, מה גם שלא היה אכפת
לי במיוחד. הוצאתי את קופסת הגפרורים הקטנה מהמחבוא והדלקתי
לעצמי סיגריה.. אח.. מלבורו לייט מהסוג הישן והטוב חשבתי
לעצמי, נשען על הקיר לצידו מונחת מיטתי, מדמיין שוב במוחי את
מיטל, לא מצליח למחוק אותה משם לא משנה כמה אנסה.
עמדתי לסיים את הסיגריה וכבר לזרוק אותה מעבר לחלון, כשאבא
נכנס להביא לי את חשבון הטלפון שלי. הוא עמד לשטוף אותי בדיוק
על כך שהוא עומד על משהו כמו 600 שקל, אבל הסיגריה הבוערת
שהיתה בין אצבעותי היוותה תירוץ ה-ר-ב-ה יותר טוב מהחשבון
העלוב, שחשיבותו התגמדה כעת.
את מה שאבא המשיך ואמר כבר לא שמעתי. הייתי שקוע יותר מדי
בלבכות על מר גורלי.
למה דברים רעים חייבים לבוא בצרורות.