אהוד נולד בלידה קשה, בניתוח קיסרי.
הוא בקושי חי, אבל העובדה שנשאר בחיים חיזקה אותו כל כך, שמאז
ומתמיד פחדתי להתקרב אליו. השרירים שלו, המבט שבעיניו הפחידו
אותי מאוד.
הוא היה כזה חכם, והבנות דווקא אהבו אותו, מוצלח מאוד בכדורסל.
כולם תמיד ציפו לו עתיד מזהיר בתחום. הוא היה מן טיפוס כזה
שכולם אהבו, וכולם רצו להיות כמוהו.
אהוד היה אחד כזה שנראה היה לכולם שבחיים הוא לא סבל, שהוא כזה
מושלם, וזה אוטומטית אומר שהוא מאושר ושטוב לו. הדבר היחיד
שאהוד היה כל כך טוב בו, זה להסתיר.
להסתיר את האכזבות, את האהבות, את הכעס ואת הכאב.
ועם ים החברים שהיו לאהוד, הוא מעולם לא העיז לפתוח את ליבו
בפניהם, הוא ידע שהם אטומים, והוא לא רצה לאבד את ה"מעמד" שלו,
אחרי הכל, זה בעצם כל מה שהיה לו.
לא יודעת למה, תמיד הרגשתי שאני יכולה לקרוא את המחשבות
שעוברות לו בראש.  העיניים שלו זעקו לי לעזרה.
יום אחד ראיתי אותו יושב לבד על הספסל בתחנה, מאוד פחדתי ממנו
באופן כללי, ומהתגובה שתהיה לו למה שרציתי להגיד לו.
התיישבתי לידו, חשבתי רגע לעצמי שיכול להיות שדמיוני מתעתע בי
שוב, כפי שכבר קרה בעבר, ואולי כדאי לוותר על העניין. אבל
העיניים העצובות שלו לא נתנו לי מנוח.
"אהוד.." פניתי אליו בחשש.
"מה?" הוא ענה בטון עצבני מעט, כבר חשבתי פשוט להגיד לו "לא
חשוב" ולצאת מהעניין ללא פגע נפשי או פיזי.
"תקשיב, אני... אני יכולה לראות שלא טוב לך" אמרתי לו. הוא
הסתכל לי עמוק לתוך העיניים וחשתי רעד קל לאורך עמוד השדרה.
היה ניכר במבטו שהוא מופתע מהישירות ומהשאלה הכביכול מטומטמת
שכרגע שאלתי אותו.
"תראי אסנת.." הוא ידע את השם שלי, הופתעתי מכך כמעט כמו
העובדה שהוא לא התפוצץ מצחוק מול הפרצוף שלי.
"זה לא נראה לי המקום לדבר על הבעיות שלי עכשיו, בסדר?" הוא
אמר בקולו העמוק והעצוב. חששתי שוב שטעיתי אחרי שאמר את המילים
האלו.
"אבל הייתי רוצה לדבר איתך, אני יודע שאני יכול ואת נראית לי
הבן אדם המתאים להוציא מחשבות עליו" הוא אמר וחייך, אחרי הנוסח
האידיוטי מעט של המשפט האחרון.
"אני מתכוון שפשוט נדבר אחר כך אוקי?" הוא שאל בחשש שלעולם לא
ידעתי שיופגן מולי ישירות.
"אה..בסדר" עניתי, מאוד מופתעת מהתרחשות העניינים.
"אז תראי, את יודעת איפה אני גר?".
"כן נראה לי...".
"זה לפני החדר של עודד ואיפה שאח שלך גר".
"אה אוקי, אני יודעת איפה זה", עניתי לו.
"אז תבואי ככה בחמש".
"אוקי" עניתי לו, חייכתי אליו, רציתי שידע שמעכשיו אני אהיה
אותו בן אדם שהוא יחלוק איתו את כל הצער הכאב והשמחה.
"להתראות", אמרתי לו והשארתי אותו שם לתהות בעצמו על מה
שנאמר.

הגעתי לחדר שלו כמה דקות אחרי חמש. דפקתי על הדלת והוא פתח.
"תיכנסי" הוא אמר לי, "את רוצה לשתות משהו?", שאל.
"לא, תודה" אני עניתי לו בשקט.
החדר שלו היה מעוצב יפה, לונגים על הקיר, וראי גדול שלעולם לא
מראה לו את אהוד האמיתי. התיישבתי על הספה שמול הכניסה לחדר,
הרגשתי אי נוחות.
אהוד הגיע והתיישב לידי. "תראי את צודקת" הוא אמר לי. לא רציתי
לקטוע את שטף דיבורו אז רק עשיתי פרצוף תוהה, "אני לא יכול
יותר.. יש עליי לחץ אדיר, מכולם!"
הנהנתי בראשי לאות הסכמה והתעניינות. "כולם מצפים שאני יהיה
איזה כוכב-על בכדורסל, אני בכלל לא אוהב את זה!! אז מה עם יצא
ואני גבוה? אז מה אם אני חזק?
אני לא רוצה! ואיך אני יכול לבוא לאימא שלי ולהגיד לה את זה?
ואיך אני יכול לבוא למאמן שלי ולהגיד לו את זה? איך אני יכול
להגיד את זה לחברים שלי..?" קולו דמם.
לא ידעתי אם הוא סיים לדבר, כך ששתקתי בינתיים, אולי הוא עוד
ימשיך. הייתי קצת מופתעת מהישירות הזאת, וממה שהוא עכשיו אמר,
"הבנאדם הכי מושלם".
"אהוד, אני נותנת לך בהשאלה את המנטליות שעושה את החיים יותר
קלים- זרוק זין".
"מה את אומרת?? שאני צריך להתעלם מכולם?? " הוא היה כל כך
מופתע שזה הפתיע אותי...
"אבל אתה לא חייב כלום לאף אחד!!" הרמתי את קולי עליו ומעט
התחרטתי.
"את יודעת מה?" הוא אמר, יכולתי לראות דמעה מקשטת את זווית
עינו, "נראה לי שהגיע הזמן שאני אתמודד עם החיים שלי. אני לא
מאושר וזה לא צריך להיות ככה".
"אני שמחה שעזרתי..." אמרתי לאהוד, שנראה עכשיו מושלם באמת,
חזק פיזית ונפשית.

הגעתי לבית ספר יום אחר כך, יום חורף קר, בלי גשם. רק רוח קרה
ומקפיאת עצמות.
ראיתי את האנשים מכורבלים בתוך מעילי דובון גדולים, ולא ראיתי
את הפנים שלהם.
"כמו שחלק ממכם יודעים" אמרה המחנכת בבוקר בכיתה, "קרה אתמול
אסון למישהו שכולכם מכירים, אני מניחה שלא אישית....".
תהיתי על מה לעזאזל היא מדברת, כי אני בדרך כלל יודעת מה הולך,
אבל לא שמעתי כלום. אנשים התחילו להתלחשש בכיתה, כמו דבורים
עסוקות. כנראה לא הרבה הבינו מה הולך.
"שקט" אמרה המחנכת, "תנו לי לסיים!" היא צעקה.
"אחד מחניכי בית הספר הבולטים והפופולרים, לקח את חייו בידיו,
הוא תלה את עצמו בחדרו." בכיתה שרר שקט מופתי, כולם חיכו בקוצר
רוח שהמורה תשמיע את השם, דממה נוראה, שניה שחלפה לאט מדי.
"אהוד גפן, מכיתה י"א, אני בטוחה שכולם מכירים אותו.
פסיכולוגית בית הספר עומדת לשירותכם בכל זמן. השיעור הבא
היסטוריה אני מבקשת מכולם להתייצב, להתראות."
נותרתי קפואה בכיסאי.לא הבנתי, אולי זה בגלל משהו שאמרתי??
אולי אהוד מת בגללי??
לא! אהוד לא מת! מישהו מנסה למתוח אותי, זאת בסך הכל בדיחה
מאוד לא מצחיקה...
בבקשה אלוהים, תעשה שזאת תהיה בדיחה!
חיכיתי וחיכיתי, אבל אף אחד לא בא אליי... נותרתי דוממה
ובכיתי, כמה בכיתי...
כשהגעתי הביתה התיישבתי חלושה על הספה כשפעמון הדלת צילצל, ולא
כל כך רציתי לגשת, אבל לא היה לי נעים על האיש ההוא שבא להטריד
את יגוני המתפרץ.
מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי את אמא שלו, של אהוד, עומדת על
מפתן דלתי, הדלת שלי, ביום הנורא ביותר בחייה. ציפיתי בקוצר
רוח למוצא פיה, והוא הגיע. "אהוד..הוא השאיר מכתב" מתאמצת
לכבוש את הבכי שאיננו מפסיק. תהיתי בכל זאת, למה היא באה אליי?
"הוא כתב למעלה את השם שלך, והוראה ברורה לא לפתוח אותו לפניך.
אז בבקשה ממך, אולי יש שם משהו שיסביר, אפילו חלק".
"אני יכולה לפתוח אותו לבד?" שאלתי בחשש, "כן כן" היא אמרה,
"תרגישי חופשי לבוא לבית שלנו מתי שאת רוצה" היא הסתובבה
והלכה.
קראתי את מכתבו. האותיות שנכתבו מתוך כאב עצום ותסכול אדיר,
דמעות המכתימות את הדיו העידו על מצוקתו שמתחת לפני השטח.
אהוד הדגיש במכתבו שוב ושוב שכלום כמעט לא קשור אליי, ושאני
היחידה שהצליחה לראות דרך השריון הפיזי העצום שלו אל תוך ליבו.
הוא כתב שהוא ניסה לדבר עם כולם, ואף אחד לא לקח אותו ברצינות,
אנשים לא האמינו שלבן אדם כמוהו, יש חולשות.
הוא כתב שלא יוכל להמשיך לחיות בשקר, אז הוא בחר שלא לחיות
בכלל.
"אני יודע שכואב לך, שכואב לכולם. עכשיו הם יודעים איך חייתי
את חיי. אין לי שום צורך לנקמה. אני מאמין בסך הכל רוצה להיות
שלם. זה היה בלתי אפשרי עד שראיתי שאין יותר מוצא" הוא כתב.
"בבקשה אל תבכי, אני מבקש שלא תזילי דמעה עליי, אני לא רוצה
לגרום לך לעצבות."
וחתם בתחתית הדף המוכתם: "אסנת, תודה.."