כאשר בנימין ניגש אלי ושאל האם אני יכולה לשמור סוד, עניתי
"בטח למה לא, הרי אני החברה הכי טובה שלך". וכך הוא המשיך
ושאל, "את רוצה להכיר את אלוהים?" בעיניו חלף זיק של התלהבות,
בעוד שאני נותרתי עומדת עם פה פעור, עיניים פתוחות לרווחה
והנשימה נעתקה מפי. בשורה מסוג זה לילדה מתבגרת "ממאה שערים"
היא כמו רעם ביום בהיר. הוא ראה את ההלם על פני ואמר " תשכחי
את מה שאמרתי, אם את לא רוצה אז לא צריך, אבל הבטחת שלא לספר".
ואני עדיין עומדת שם, בוהה, חושבת האם הוא השתגע או שסתם החליט
למתוח את הגבולות, ואז שפתי נעו כאילו על ידי כוח עליון, לא
אני דברתי, אלה מישהו או משהו אחר, "אם אתה רציני, אז אני
רוצה, תראה לי". הדם כאילו חזר לפניו של בנימין, בעיניו שוב
ניצת אותו האור, חיוך התפשט על שפתיו, "אני אקח אותך, תחכי לי
מחר בעשר מתחת לבית שלך" אמר והלך.
נותרתי שם עוד דקות אחדות ואז פניתי לביתי, בדרך שמעתי רוכל
צועק "כתבי קודש, מפות קברי צדיקים, קופות צדקה רק היום מחר
כבר לא יהיה, רק היום". וכך אני ממשיכה ופוסעת לאורך הסמטה,
אנשים לבושים בשחור חולפים על פני ממהרים לתפילת מנחה, להתפלל
אל האלוהים שבשמיים, בעוד שאני היום בלילה אפגוש בו. נכנסתי
לביתי, אמרתי לאמא שלום, ורציתי לחדרי, פתחתי את המגירה של
אחי, והן אכן היו שם, ההקלה שהרגשתי באותו הרגע... הסיגריות
קרצו אלי, כאילו רק בקשו שאקח אותן, ולקחתי. הוצאתי את
הגפרורים מהארון שבסלון, גפרורים שמיועדים לנרות השבת, הלכתי
לחדר והדלקתי סיגריה.
ישבתי שואפת את העשן, נותנת לו לחדור אל תוכי, משתעלת מדי פעם,
אך מתענגת על הרגע, רק המצפון ממשיך להציק ולהטריד את שלוותי.
נקישה על הדלת ואז היא נפתחת, ואבי עומד שם, הלם וחימה פושטים
על פניו המעלות סומק עז, כמו עגבניה בשלה שעומדת להתפוצץ.
"מה?!" הוא נהם לעברי וסתר על פני, "את מעשנת?!" המשיך לנהום
כאריה שיוצא לציד, "את מחללת את כבוד השם!". העלבון והרגשת
חוסר האונים הציפו אותי, אך בעיקר השנאה והסלידה כלפי המקום,
האנשים ובעיקר הוא, האלוהים הזה שכולם מדברים עליו הכל יכול,
"אפס!" , צעקתי, וכאשר הבנתי מה עשיתי כבר היה מאוחר מדי. "למי
אמרת אפס?!" הוא המשיך ושאג, כאילו עומד להתנפל עלי בכל רגע,
והוא היה מתנפל אלמלא אמא הייתה נכנסת באותה שנייה. בקולה
המרגיעה והרך היא פנתה אליו ואמרה "האוכל מתקרר, הבנים מחכים
שתברך". הוא הביט עלי במבט של סלידה עמוקה ופנה לצאת מהחדר לא
לפני שסינן, "אל תחשבי אפילו לצאת לאכול." בקול קר ואכזרי,
"מבחינתי את יכולה להירקב כאן עד סוף ימייך", יצא וטרק את
הדלת.

נותרתי שם לבדי עם כל הכעס נצור בפנים וטעון כמו ניצרה של
רובה, שרק חיכה שמישהו ילחץ על ההדק.
שמעתי קולות בוקעים מהסלון, אבי התנהג כאילו כלום לא קרה. איך
הוא יכול! כולי רתחתי מבפנים, הדבר היחיד שהחזיק אותי זאת
הפגישה עם בנימין, עם אלוהים ההתחמקות מהבית, לעשות דווקא זה
כבר מזמן הפך לעיקרון. כעבור שעתיים לערך אמי הופיעה עם מגש
אוכל בידה, "אני לא רוצה לגעת באוכל ש ל ו " התרסתי לעברה,
"תתרחקי ממני, אני רוצה להיות לבד עכשיו." היא הביטה לעברי
במבט של חוסר אונים, ייאוש ורק אמרה "אני אוהבת אותך, תזכרי את
זה תמיד, אני אוהבת אותך". הדלת נטרקה מאחורי גבה ושוב נותרתי
לבדי בחדר, הקירות העירומים הוסיפו להרגשת העגמומיות שלי, וגם
הם כאילו הטיפו לי. כלב ילל בחוץ לעבר הירח, לילה. השעון הכה
עשר, אבן נזרקה אל החלון, זה היה הסימן שלי לצאת לדרך לפגישה
הגדולה.
הוא ניצב שם מוסתר בצללים, עם פנס ביד וללא הכיפה. רצתי לעברו,
"אם אנחנו נפגוש באלוהים אולי כדי שתחבוש כיפה?", הוא רק צחק
ואמר שיהיה בסדר. מה כל-כך מצחיק חשבתי לעצמי, אולי הוא עובד
עלי ואנחנו לא באמת הולכים לפגוש בבורא. פסענו בין הסמטאות
מנסים לחמוק מהשבכניכים, אנשים חלפו על פנינו, פנים תמוהות
הופנו לעברינו אבל לא היה לי איכפת. הכל התגמד. הגענו לשער
האריות, זקופים וגאים הם ניצבו שם, בקור וגשם דבר לא הזיז אותם
ממקומם. "לאן אתה מוביל אותי?" שאלתי אותו, הוא רק השיב
"זה לא רחוק, עוד מעט נגיע תמשיכי ללכת". וכך המשכנו בדרכים,
לא מחליפים מלה צועדים לעבר הלא נודע, אל עבר הירח. ערפל ירד
מהשמיים וכיבה את הירח, הכוכבים ירדו מהמסך והלכו לביתם, וכך
נותרנו רק שנינו, לבד על הרי ירושלים. "זה כואב", הוא אמר,
"אבל אל תדאגי בסוף הכל עוד יסתדר". הופתעתי מן המשפט הזה, לא
ידעתי על מה הוא מדבר, או שכן, עמוק בפנים ידעתי.




"אני שמח שבאת איתי היום, אני אזדקק לעזרה שלך, הכל תלוי בנו",
הוא הביט בי במבט מלא חשיבות.
לא ידעתי על מה הוא מדבר ולא העזתי לשאול. "הנה הגענו, זה כאן"
,"מה?! אלוהים נימצא כאן? אבל אין כאן כלום", אגרוף של אכזבה
הלם בפני, כל זה לחינם...
"את רואה את הבאר?" הוא שאל, "כן" עניתי, ראשי לא היה בבאר אלה
רק באכזבה, אין אלוהים. "תתקרבי אליה." הוא פקד, "מהר אין לנו
עוד הרבה זמן", עשיתי כדבריו. "עכשיו הביטי פנימה, מה את
רואה?", "אממ, את עצמי." השבתי בזלזול, "לא!", הוא אמר,
"תתרכזי, תסתכלי טוב, תנסי לראות מעבר למים, מה את רואה?" הוא
אמר במן ייאוש. הבטתי שוב, הפעם עם כוונה ברורה שאני אראה
משהו. המים החלו לנוע, וראיתי אותו, את האלוהים הוא היה בתוכי.
"אני אלוהים?!" צעקתי לעבר בנימין. הוא הביט בי, הוא היה שונה,
שערו האפיר, הוא ניראה תשוש זקן. "מה קרה לך?" שאלתי אותו,
"אני מעביר לך את האלוהות, את הבאה בתור, גורל העולם מוטל על
כתפייך." הוא אמר ברוגע מוחלט. אני עומדת שם לא מסוגלת לסגור
את פי, עיניי פעורות, אני שוכחת למצמץ זה לא שבכל יום אדם שומע
שהוא האלוהים. "מה?! איך?!" צעקתי לעברו, "איך זה שאני אלוהים,
ומה קרה לך למה אתה ניראה כל כך זקן פתאום?". "לא פתאום" הוא
השיב במבט עייף, "עכשיו מוטלת עלייך אחריות גדולה, תנהגי
בחכמה. את חייבת לשכוח ממני, אני עכשיו כלום. את יודעת מה
מצחיק? עכשיו אלוהים באמת אישה". אמר ונעלם, כאילו התמוסס
באוויר. מה אני עושה עכשיו? לאיפה אלוהים הולך? מה אני עושה?
החלטתי לחזור אל הבאר, הרי שם הכל החל. הבטתי בה שוב, הפעם עם
כבוד למקום, לאלוהים. בתוך הבאר הופיעה דמותו של בנימין, הוא
היה זקן אך כבר לא תשוש אלה משוחרר. "מה אני עושה עכשיו?!"
צעקתי לעברו, הוא רק הביט מבלי לומר מלה. התחלתי לחזור לעבר
הבית, אלוהים בבקשה תעזור לי, התפללתי בלבי, ואז נזכרתי, א-נ-י
א-ל-ו-ה-י-ם. קולות של אנשים המבקשים לעזרה, קבצנים המבקשים
פת לחם, רוצחים המבקשים מחילה, חולים המבקשים בריאות ולוחמים
המבקשים למות, התרוצצו בראשי.
אך מעל לכל צפו קולות המתים, הרעבים שלא אכלו ומתו בגלל
אלוהים. לא יכולתי לסבול את הצער הזה יותר. עברתי דרך שער
הרחמים בדרך הביתה , האריות נראו כה רחוקים. "די!!!" צעקתי,
אני לא יכולה יותר עם הקולות האלו, אני לא יכולה. דמעות החלו
זולגות על לחיי, אך הן היו קרות כמו לבי. תקיעת שופר נשמעה
מבית הכנסת תפילת שחרית, עכשיו היא בשבילי. עכשיו הבנתי שהשופר
בכלל לא עובד כי שום תפילה לא הגיעה אלי. נכנסתי הביתה, אמי
ישבה שם עם עיניים אדומות מדמעות ולילה ללא שינה. "אמא!"
צעקתי, "אני בבית!". היא לא הגיבה כאילו לא שמעה אותי, ניגשתי
אליה תפסתי בזרועה, והיא נפלה. ביטנה לא נעה, "אמא!!! בבקשה
לא... לא התכוונתי, אל תמותי". אבא ניכנס במרוצה לחדר, רכן על
פני אמא וצעק "ארור אתה!!! ארור אתה אלוהים!!!", הכאב, כאילו
חץ חדר ללבי, עם כל דמעה של אבי הוא רק התעצם.
לא יכולתי יותר לא יכולתי לחיות, הדמעות החלו לרדת על לחיי,
והגשם בחוץ לא איחר לבוא אחריו. אני רק רוצה למות, בבקשה...
וכך היה.

האלוהות עכשיו התחלקה בין כולם, הכאב הוא של כולם. אבל המעטים
שזכו לקבל את רובו חייבים לתאר אותו, לראות את הצרות הכאב,
להפיץ אותו... לספר למען לא ישכחו...