אני שוכבת במיטה ודמעות בעיני. שולחת את ידי אל מתחת לכרית
ומוציאה את התמונה שלך. מביטה בך ומחייכת, אתה האדם היחיד
שגורם לי לחייך כך.
דמעות של אושר מתערבות עם דמעות של עצב. אני מתגעגעת אלייך, זה
הכול.
קשה שלא לראות אותך במשך 18 יום. בייחוד שאתה חלק משמעותי
בחיים שלי.
אני קמה ושוטפת את עיניי. בוקר של יום ראשון. מביטה במראה
ורואה שיש לי שקיות מתחת לעיניים, אני מחייכת ונזכרת בערב של
אתמול, שנשארנו ביחד עד מאוחר כי לא יכולנו לעזוב אחד את
השני.
אני מרגישה שהחיים שלי סובבים את ה - 18 יום האלו. ממלאה לעצמי
את הימים בעיסוקים רבים, רק כדי להעביר את הזמן. אין להם כמעט
משמעות בשבילי. אני חייה מ - 18 יום ל - 3 ימים.

שבוע עבר, דיי לאט. אנחנו מדברים לפחות פעם ביום וזה מרגיע
אותי, "עוד שבוע וחצי את רואה אותי", אתה מנסה לעודד אותי.
לשמוע את הקול שלך, לדעת שאתה שם. אני מחכה רק לרגע שאני אוכל
לחבק אותך שוב.
מנסה למצוא עוד עיסוקים, חדשים מעניינים, רק שיעבור הזמן הזה.
אני כל כך מתה לראות אותך.
אתה שומר, ושומר.  שומר עליי. מגן עלי בגופך. הייתי רוצה שתגן
עליי כאן, לצידי. לא שם רחוק ממני כל כך.

שבועיים עברו, ועוד כמה זמן יגיעו השלושה ימים שלי, שלושה ימים
שחיכיתי להם כל כך הרבה זמן.
התקשרת ואמרת שאתה מתגעגע אליי מאוד, ושאתה לא יכול יותר וחייב
לראות אותי.
"עוד כמה ימים אתה תראה אותי, עוד שלושה אפילו", ניסיתי לעודד
אותך.
חשבתי שהצלחתי.
אמרת שאתה רוצה לצאת מוקדם יותר, אבל אתה יודע שזה לא אפשרי.
ביקשתי ממך שלא תעשה את זה, כי אז בכלל לא הייתי רואה אותך.
היו משאירים אותך עוד.

עוד יום ואני רואה אותך. אתה תמיד מתקשר לקבוע איתי. להגיד לי
מתי אתה יוצא, ומתי לבוא אלייך.
אני אוהבת את השיחה הזאת, תמיד מחכה לה.
גם היום התקשרת, אבל נשמעת מקוטע. אמרת שאתה אוהב אותי, שרצית
לראות אותי יותר מוקדם, אבל תפסו אותך ו... והשיחה נקטעה.

הגיע היום ה - 18. ואתה היית אמור להגיע.
אימא שלך התקשרה, ומלמלה משהו על זה שאתה לא מגיע היום. היא
הייתה עצובה, יכולתי לשמוע בקולה.
נראה כאילו היא בכתה.
אבל למה? זה קורה, שאתה מאחר. אז למה שתהייה עצובה?
ניסיתי להתקשר אלייך, ומישהו ענה לי. כנראה חבר שלך מהצבא. הוא
אמר ששמע עליי הרבה ממך.
שהיית בן אדם טוב, שכולם אהבו אותך, הסתדרת שם.
הוא דיבר ודיבר עלייך, וכשהפסקתי אותו ושאלתי איפה אתה, הוא
ענה שהמחבלים תפסו אותך, ושהוא מצטער. ניתקתי.

לא הבנתי, לא הבנתי מתי אני כן אראה אותך. התכוננתי לשלושה
ימים האלה כל כך, ועכשיו אתה אינך?
שכבתי במיטה והבטתי בתמונה שלך, אולי בפעם האחרונה.



רק אלוהים יודע מתי תהיה הפעם הבאה שאני אראה אותך.






נכתב בהשראת השיר "צה"ל (צבא הגנה לאלוהים)" של היוצרת מירית
שמור במערכת. http://stage.co.il/Stories/80343