הכל קרה כל כך מהר. לפני שהבנתי מה קרה עשרות אנשים התאספו
מסביב, נשמעו צעקות, הערות של אנשים, ואז, לאחר כמה רגעים, קול
סירנת האמבולנס נשמע ברקע. ואני עמדתי שם, המומה, לא מגיבה, לא
מסוגלת לזוז. לבסוף, כשקלטתי שזה קרה, ניסיתי להתקרב אליו, אך
היו שם כל כך הרבה אנשים, העלו אותו על האמבולנס והוא החל
לנסוע. ושוב, קול הסירנה נשמע, הקול שהותיר אותי שם עומדת, לא
יודעת מה לעשות עם עצמי. מחשבות רבות הציפו את ראשי. פרצתי
בבכי. התחלתי לרוץ הביתה. כשהגעתי דפקתי על הדלת ואף אחד לא
ענה. המשכתי לדפוק בכל החוזק שיכולתי. אמא לבסוף פתחה את הדלת,
חצי ישנה, לא מבינה מה קרה. ניסיתי להסביר לה, אך כל המילים
התערבבו, הנשימה הכבידה, ולא הצלחתי להוציא משפט אחד מובן
מהפה. היא ניסתה להרגיע אותי, אך ללא הצלחה. לבסוף הצלחתי
להוציא משפט
מהפה:  "המכונית פגעה בו... הוא בבית החולים..." "מי, על מי את
מדברת"? שאלה אמא ועיניה נתמלאו דאגה. "ניר" צעקתי ובכיתי כל
כך. רק לאחר שאמרתי את שמו קלטתי את חומרת המצב. אמא התלבשה
במהירות, ירדנו למטה והתחלנו לנסוע. הדרך נראתה כה ארוכה.
הסתכלתי מבעד לחלון וכעסתי על העולם. איך כולם ממשיכים כהרגלם
בזמן שניר שוכב בבית החולים, סובל, ומי יודע מה מצבו. אך יותר
מכל, כעסתי על עצמי. אם לא הייתי רצה בכביש, כאילו אני בפסגת
העולם ושום דבר רע לא יכול לקרות לי, כל זה לא היה קורה. אני,
דווקא זאת שהוא אוהב, גרמתי לו לרדוף אחריי, גרמתי לו להיפגע.
קולה של אמא קטע את מחשבותיי: "הגענו". הלכתי לצדה ושתקתי,
ראיתי שגם היא כואבת, מבינה אותי, מצטערת שאני נאלצת לעבור את
הכאב הזה. אך היא לא ידעה עד כמה זה קשה, היא לא ידעה את האשמה
הרבה, זה היה יותר ממה שיכולתי לשאת. היא לא הרגישה איך האושר
שלי הפך לצער הגדול ביותר שקיים. הגענו לחדר המיון. ההורים של
ניר כבר היו שם, חיבקו זה את זה כל כך עצובים וכואבים. ראיתי
את המראה הזה ורציתי לצרוח, אבל רק עמדתי שם ושתקתי. הם הפנו
את מבטם לעברי ואמרו שהם שמחים לראות אותי, ואני באותו רגע
פשוט רציתי לברוח משם. אמא ראתה שאני לא מסוגלת לדבר, אז היא
שאלה במקומי מה מצבו של ניר. אך הם עדיין לא ידעו דבר  וחיכו
לרופאים. ואז ליאורה, אמא של ניר, שאלה אותי אם אני יודעת מה
קרה. לא יכולתי יותר, פרצתי בבכי, ידעתי שזאת הדרך היחידה
להתחמק מהשאלה, אך גם ידעתי שאני לא אוכל להתחמק ממנה לעד,
ושאני אאלץ מתי שהוא להתמודד עם המציאות המרה. אני לא יודעת
כמה זמן חיכינו שם, אבל לי זה נראה כמו שעות ארוכות. בזמן הזה
התבודדתי, לא דיברתי עם אף אחד, והתפללתי שניר עדיין בחיים.
סוף סוף הגיע הרופא, מבטו היה מורכן. הוא ביקש לדבר עם הוריו
של ניר בפרטיות, ואני ואמא נותרנו שם מחכות. לאחר דקות ספורות
שלושתם התקרבו לעברנו. עמדתי שם, מביטה בהם, מחכה לשמוע מה אמר
הרופא. אך שמעתי רק בכי, הבכי של ליאורה שלא פסק. באותו רגע
עברה צמרמורת בכל גופי וידעתי, ידעתי שאחרי אותו יום, היום
הנורא הזה, אני לא אראה אותו יותר. פניו של אבא של ניר היו
קודרות, אך ראיתי שהוא ניסה לקחת את עצמו בידיים ולהישאר חזק.
הוא אמר לי ולאמא שנותרו לניר שעות ספורות בלבד. לא הייתי
מוכנה נפשית לתשובה כזאת, וניסיתי להבין מה עשיתי רע שמגיע לי
עונש כזה.
הייתי חייבת לראות את ניר, לומר לו שאני אוהבת אותו, לשמוע את
קולו, לשמוע אותו אומר לי שהוא סולח לי, בשביל שאני אוכל לישון
בלילה, בשביל שאני אוכל לחיות עם עצמי. הוריו של ניר נכנסו
לחדר שלו, ולאחר שיצאו משם אני נכנסתי. אמא רצתה להיכנס איתי,
אך סירבתי בתוקף. יש דברים שפשוט חייבית לעשות לבד. נכנסתי
לחדר וראיתי אותו ישן, מחובר לכל מיני מכונות משונות ומפחידות,
כה חסר אונים. התיישבתי לידו והחזקתי את ידו. התחלתי לדבר
אליו, לשתף אותו במחשבותיי, ואמרתי לו שוב ושוב שאני אוהבת
אותו, שיידע, שיידע שלא התכוונתי. לפתע ידו זזה מעט. התקרבתי
אליו והתחננתי בפניו שישמע אותי. הוא החל פוקח את עיניו. כל כך
שמחתי לראות שוב את עיניו הכחולות, הצמדתי את גופו לגופי
וקיוויתי שהחום הזה לא ייפסק לעולם. אך אט אט ידיו נחלשו,
כאילו ברחו ממני. הבטתי בו, והוא הפסיק להגיב, רק שכב שם על
המיטה עם הסדינים הלבנים, בוהה בי, לא נע ולא זע. בחיים שלי לא
בכיתי כל כך כמו באותו יום. זרם הדמעות לא פסק, הוא רק התגבר
יותר ויותר. שטף אותי. שטף את כל החוזק שהיה בי וגרם לי להישבר
לחלוטין. יצאתי משם בריצה ואמרתי לאמא שאני רוצה ללכת הביתה.
בלי לשאול שאלות היא עשתה כמבוקשי.
הגענו הביתה, נכנסתי לחדרי והסתגרתי בו. הבטתי באלבום התמונות
שלי, עם כל התמונות שלנו ביחד. אלבום שהפך תוך יום אחד מאלבום
תמונות של חוויות רבות, לאלבום של זיכרון, של הנצחה. נשארתי
בחדר יום שלם, שוכבת, בוכה, שותקת, שוב בוכה, חושבת. לא רציתי
לראות אף אחד, לא לאכול, לא לשתות. אמא רצתה להיכנס, היא רצתה
לעזור. אך אף אחד לא יכל לעזור לי, אף אחד לא יכל למחוק את
היום הנורא הזה.
החלה לצנוח עליי העייפות. רציתי להירדם, לברוח לעולם החלומות,
עולם שבו ניר עדיין קיים, מאושר כתמיד עם חיוכו המקסים, והוא
מחבק אותי בזרועותיו ואומר לי שהכל יהיה בסדר, ואני מאמינה לו,
יודעת שהוא יהיה פה בשבילי לעד. אך גם פחדתי, פחדתי להירדם
ולהתעורר ליום המחר, להיאלץ לבוא להלוויה ולהשלים עם אובדנו,
להשלים עם העובדה שהוא עזב ולא ישוב. באותו יום הלכתי לישון
בידיעה שהרסתי חיים. הרסתי את חייו של ניר, הרסתי את חיי
משפחתו, וחוץ מזה, כמה שזה אנוכי להגיד, הרסתי גם את החיים
שלי.
כנראה שאושר זה פשוט דבר טוב מידי בשביל להיות מציאותי...