הקטעים המשולבים פה הם משירים של עברי לידר ששמעתי 24 שעות
בדיסקמן. השאר זה הכל אני וההשפעות.

19.2.02 יום ראשון של הטיול, עשר בלילה.
חדר אכסניה גדול, רק אני והדיסקמן ורגשי נחיתות, שהפעם אני כבר
לא יכולה להסביר. מן תחושה מוזר שמשהו רע הולך לקרות, דיכאון
סתמי.
וכולם הלכו והשאירו אותי פה עם הדיסקמן ובלוק הכתיבה, כי ככה
אולי רציתי, או אולי סתם שיקרתי להם ולעצמי.
וכל מה שאני חושבת נורא לא ברור ואפוף בשכבה גדולה של אבק
שהצטבר בטיפוס על ההרים בצהריים ואפילו מקלחת של מים חמים לא
מעיפה את הענן.
וכבר אי אפשר להסביר לאף אחד וכבר אי אפשר להסביר לעצמי את מה
שקורה בפנים ואולי בעצם גם אין טעם למה, כי אפילו לי זה כבר לא
משנה.
ועכשיו נותר רק האור האדום במזגן והרעש העדין של העט על הדף,
אור התקרה הבוהק והחדר ההפוך שיכול להעיד על מהפכה קטנה
שהתחוללה פה.
ומהחלון הפתוח נשמעים הצלילים של המסיבה בבניין הסמוך והרוח
מצננת את הנשמה שכבר במילא במצב של קיפאון.
ורק אז מתברר שהרגש היחיד שנשאר הוא הצער שהצטבר בין הדפים,
בין השורות, מובע במילים... צער עצמי שאין לחלוטין ברורה מהי
סיבתו.

                               

20.2.02 יום שני של הטיול, 12 בלילה.
סאפרי דו והראש מסתובב וחם מבפנים, רותח
וערימה של קליפות גרעינים בתוך שקית לידי על המיטה ועל המיטה
מתחת היא שוכבת...
ומהחדר ממול נראים דמויות כפולות, חלקן שוכבות על הרצפה, חלקן
שפוכות על המיטות
והתופים דופקים לי בתוך הראש, איש קטן פטיש קטן
ועוד טיפה נוזל שקוף בתוך בקבוק ירוק.
האותיות נמרחות על הדף וכל התחושות הנוראיות והדמעות של הבוקר
טובעים ומתייבשים כמו המאובנים על ההר.
כפות ידיים על תחתונים סגולים והראש מסתובב בהתאם לצלילי העט
וההפרעות של החושך אור מונעים ממני את השליטה העצמית המוחלטת
שכל כך שמרתי עליה מזה ארבע שנים.
כתמים צהובים בין העיניים, כמו כלב דלמטי שדהה לו הצבע,
התערבב...
עם אני כבר לא זוכרת מה, בכל מקרה לבן צהוב.
והסדר המופתי של הכתיבה כנראה שכבר אבד למרות התחושה
ומה שהיא, הבקבוקית הזאת עושה...
והסחרחורת רק גוברת במעגל של ריקודי תופים וגם כשלבסוף היא
נעצרת, אנחנו לא נעצרים.

                                 

21.2.02 יום שלישי של הטיול, שתיים וחצי לפנות בוקר.
'אז מסתובב הראש ממשקאות קלים, החברים של ההורים שלו לוקחים
אותי למסיבה בעיר ויש שם כנראה מספיק סיבות טובות לחשוב שהעולם
יפה... שהעולם יפה'
אז בתור ילדה מאוד מסוממת שאפילו לא ממש רואה את האותיות על
הדף, אני חייבת להגיד שהעולם לא כזה יפה אחרי 3+ בקבוקי משקאות
קלים או אם בא לכם- בירה.
אומנם בהחלט מסתובב הראש אבל אני היחידה מבין הארבעה פה בחדר
שהראש שלה, מבפנים, לגמרי צלול.
ולא משנה מה יגידו וכמה העיניים שלי מזוגגות, האיפוס הפנימי
עוד נותר.
וזה דיי מדכא כי הייתי מעדיפה להשתגע מאשר שיתבלבלו לי האותיות
על הדף והדמעות של האשמה שכלל לא שלי ירדו אחרי הצטברות ממושכת
בגרון.
וכל השירים על הנמאס יראו פתאום כל-כך ברורים וחדים כמו
המחשבות על הרגיעה.
כי לדעת שהכל יהיה בסדר אחרי שכל זה יעבור זה הדבר שמחזיק אותך
מלהתפרק.
והדמעות כבר מזמן יבשו ועכשיו נותרו אני, רצפת הפרוזדור, הרוח
שמחדירה צינה אל תוך תוכי ומנקה את הנפש.
וישנו גם הירח שאינני יודעת מה מיקומו.
ואין אלו כלל דברים של ילדה מסוממת אלא של אחת עם יותר מידי
תסבוכות פנימיות, כזאת שלא הרשתה לעצמה לצאת מכלל שליטה. אבל
דפקה את כל הרעיון של הלשתות טיפה ולהתפרע עוד קצת. וזה לא קטע
של הקטע, זה קטע של בחירה בהתפרקות כי התבגרנו וכל זה כבר אסור
וכל שנותר זו אך ורק השליטה העצמית
למרות שזה יותר מידי בשביל כולנו, יותר מידי בשבילי.
קולות של צרצרים ואורות בוהקים וחום עילאי בתוך החזה ורעד
בבטן, רעד של ידיעה על טעות איומה, רעד שכבר היה קיים לפני.
וכבר נשבר כי כל שרצינו זו טיפת ילדות, טיפה כל כך מרה.
ואף זה כבר נלקח מאיתנו, אף זה נעלם
ולא תשוב ועוד תהיה הפעם הבאה.                              


                                       

21.2.02 היום השלישי של הטיול, בסביבות עשרה לשלוש לפנות
בוקר.
דמעות של מלאכים זולגות עליו הלילה כי ילדה אחת שאוהבת אותו
חדלה להאמין, אולי עכשיו זה יעבור לה... תפילה אחרונה
לאלוהים.
אני מקווה שבאמת יורד עליו עכשיו הגשם, הגשם של הדמעות שלי
ושורף את כל כולו מבפנים.
והוא סוף סוף יודע מה זה ההרגשה של הלבד, כאילו כל העולם
במלחמה שאין לה סוף- נגדי.
ואחרי הכל הוא עדיין הראשון שעולה בראש כשהוא מתרוקן,
והאלכוהול בהחלט רוקן אותו.
והוא יושב שם ושותק ומביט לי בעיניים, מבפנים, וכל החוזק של
מקודם מתפוגג.
וכבר נמאס ממנו, ומהחיוך, ומהמילים, והעיניים, והגוף ההורס...
נמאס מהכל.
וישנו רק הרגש שכובש אותי כל פעם מחדש ואומר- "אל תשכחי אותו
כי הוא שלך"
אבל הוא לא... ולעולם לא יהיה.

                                 

21.2.02 היום השלישי של הטיול, רבע לתשע בבוקר.
אז לא נותרו עוד סיבות לחשוב שהעולם יפה, והאמת שלא נותרו עוד
סיבות לכלום בכלל.
והשלוש שעות של השינה שישנתי לא חידשו לי כלום בתוך הגוף ואני
כבר לא בטוחה שזה הראש שמסתובב או המים שמתחתינו.
'על קו המים עומד לו האידיוט הזה הוא עוד מעט יראה זה עוד מעט
יקרה.
על קו המים יושב לו האידיוט הזה עיניים קצת פקוחות שלא
יקרה.'
אז שיקראו לנו אידיוטים, לא המקום, לא הזמן ובטח שלא המסגרת
אבל לפעמים חייבים לפרק את זה כי הלחץ שמצטבר פשוט יכול לפוצץ
אותך.
שגרה סתמית, והתמכרות אליה כמו אל סם ואז פתאום ההתרוממות
מהקרקע ומקומות שלא חשבתי שאראה. ובזה זה נגמר ומתחיל.
ורציתי קצת יותר מידי, זה אין ספק, אבל הפרופורציה הורדה
במים של האסלה ונשפכה לים הזה שמשתקף מחלון האוטובוס.
והתובנה הזאת שדפקת לעצמך קטע בחיים, ובגדול, פשוט מפרקת
אותך מבפנים.
כי כמו שכבר אמרתי עשרות פעמים- "אני לא בן אדם של
התמודדויות."
ועכשיו, היום, אני ניצבת מול ההתמודדות הגדולה ביותר-
אחריות!
ושנאנו לגדול ושנאנו גם את ההתבגרות ושנאנו את השינוי ושנאנו
את כל העולם.
שבירת מוסכמות, שבירת חוקים, שבירה עצמית.
טיפשות.
ורק אם אם היינו חכמים יותר לא היינו כאן עכשיו אלא על ספינה
במרכז הים של אילת, בטח מקיאים את הנשמה שלנו
כל-כך מיותר, דחייה עצמית.
ואפילו אין מילים להסביר את התחושה הזאת ואת החום שמציף את הכל
וזה סתם, סתם בשביל הקטע, סתם בשביל ההנאה של פעם בחיים.

                             

21.2.02 היום השלישי של הטיול, 11 בבוקר.
והים מטפטף לאיטו במורד, מעבר לגשר
שקט ורועש כאחד ושנוא במיוחד
ועל הסלעים ניתז הקצף, געגועים לדברים שמבחירה לא ישובו לעולם
ואלו מים שמכילים רוע, רוע אין סופי
ואני בשבילם מכילה את הכעס על-כך שבגדו בי
והמשיכו לזרום בלעדי.

והים מטפטף לאיטו ומרטיב אותי
ושורף ומרתיח, מבעבע
כחול כולו, צוחק על השמיים הקבועים
כשהוא בזרמתו
צוחק עלי על שהלכתי ממנו והכל הסתבך
אבל המים הקסומים שלו...
עוד מרגיעים ת'נשמה.

                               

21.2.02 אחרי הטיול, שמונה וארבעים בערב.
ועכשיו נותר רק ה-"שושו" של ... (השם שמור אצלי) והביטוי המאוד
מפותח- "אני לא שיכורה אני פיקחית." שצחקנו עליו כל הנסיעה
הביתה.
וכל שנשאר זוהי ההתמודדות.
כי אז הייתה הרבה הכחשה, עצמית וקולקטיבית, הרבה שקרים ומילים
באוויר.
והמתנה שהורגת אותך מבפנים להחלטה על העונש
ששת הצועדים למוות, לגרדום...
וכבר לא אכפת לי שמחר אחרי "המשפט" אני אחזור אל הבית, ואפתח
את הדלת אל מקום חמים יותר אבל ההרגשה תהייה של נידויי למרות
שתמיד טוב עוד שינה.
וזה בכלל לא משנה כל שיגידו, רק מי שהיה שם יודע שהפרופורציה
בכלל לא הייתה נכונה.

                                         

22.2.02 יום שישי, שמונה בערב.
ובשיחה ההיא (בבוקר עם המנהלת), הודנו שטעינו והדמעות מלאו לי
את העיניים אבל לא גלשו ממנה. ובקשות הסליחה לא הועילו לאף
אחד
גם לא כשהבנו שנפלנו ולא היה אדם בחדר ההוא שבאמת היה לו
אכפת.
ואלו ממש לא תירוצים, זוהי רק האמת, טהורה וכואבת
אמת שרק יומיים אחרי הצלחתי לחלוטין להתמודד איתה
ובחיים אני לא אגע שוב במשקה הזה, בחיים לא אנחת לקרקע בכזאת
מהירות.
כי כשתבוא ההזדמנות הבאה אני אסתובב ואלך
למרות שהפעם זאת הייתה החלטה, החלטה מוטעת אומנם, אבל לא
אפשרות.
עכשיו אני רק מבקשת סליחה מעצמי
ומקווה שיהיה טוב יותר אחרי שכל התוצאות שנגררות בעקבות
יעברו.
ואולי זה עוד יהיה כמו קודם...
אמין והרבה יותר פשוט.