ועדיין אני פוחד מפני החשיכה. אני מתעורר בחדר, מחפש ומגשש על
הרצפה לפנס שהשארתי שם לא מכבר, עד שהיד פוגשת בפיסת פרווה.
היא נחרדת ונרתעת, מבהלה או מזיכרון. ופעם, אף שאלתי "מי שם?"
הוא לא ענה.
אני נושא את רגלי, ואני שוב עירום בחדר חשוך. צעדי נושאים אותי
אל מתג האור, אבל הוא תמיד רחוק מדי. ואני תמיד נתקל בו.
ואפילו פעם שאלתי "מי אתה?"
הוא לא ענה.
ידי מיששו אותו, והוא עמד במקום. הוא לא נותן לי לעבור ולהושיט
ידי אל המתג. "זוז!" צעקתי לו. אבל עמד שם ונשם לאט כל כך, עד
שאי אפשר לשמוע. מגע הפרווה ליטף לפתע את קרסולי והקפיץ אותי
הצידה. העצם של ידו, פגעה בעצם של רגלי, ואני נמלטתי אל פינת
החדר. "לך מכאן!" צרחתי. אבל הוא עמד באותו המקום, עם צילו
המחריד.
ואני, שעדיין פחדתי מפני החשיכה, זחלתי בחדר וחיפשתי איפה
להתחבא. הרגשתי את המבט המאיים שלו, עובר בחדר, ומחשמל את
האוויר, מן המקום שבו הוא נמצא, דרך המחנק של החדר, עד לכל עצם
בגופי. אבל אני בכלל לא יודע מי הוא! ומדוע שיהיה אויב ולא
חבר? ולמה הוא ממשיך להסתכל עלי, ולחסום את הדרך אל האור?! ומה
הוא עושה בחדר?! והפרווה...
החדר מסריח כמו הגוף שלו. אני חושב שראיתי אותו מתקרב. אני
חושב שאני עדיין פוחד מפניו, אבל כבר התרגלתי אליו. אני חושב
שגם התרגלתי לחושך. ואני כבר יכול לראות יותר טוב בחושך, ואני
כבר יכול לראות איפה הוא עומד. האוויר לא מספיק לי. אז אני
נושם את האוויר מהר, מהר, כדי שלא ייגמר לי לפני הנשימה הבאה.
רק שלא ייגע בי. רק לרוץ מהר, מהר לפני שהוא יצליח לתפוס אותי
בחולצה. אני רץ לדלת, חותך לידו, מחליק על הרצפה כמה שאפשר
רחוק. ופרווה שלו פוגעת לי ברגל, אבל אני מצליח להתחמק ולהדליק
את האור.

שטיח ושולחן.

אלה היו השטיח והשולחן.

שנים הם עומדים שם. גם באותו הלילה, הם הצחינו את החדר, בריחם
של הגרביים ששכחתי לשים בכביסה. "מחר אני אסדר את החדר" לחשתי
לעצמי. "ועכשיו, אכבה את האור ולעולם הוא לא יפריע לי עוד".
כיביתי את האור, והילכתי בתוך הצחנה באדישות. בדרך, הנחתי את
ידי על השולחן, ונשבעתי שלא אעשה שוב את אותה הטעות.
לפתע שמעתי את קולו לוחש...

"אני..."

ומי אתה יכול להיות? אתה שולחן ושטיח - זה הכל. נשכבתי ונרדמתי
על המיטה. אור השחר כבר התקרב, וניסה לחדור אל עפעפיי הסגורים.
ידעתי ששוב בבוקר יחזרו השולחן והשטיח אל דמותם האהובה, ובושתי
תמחק.

אבל אני עדיין פוחד מפני החשיכה. עדיין אני מסתכל בשולחן באותו
מבט חושד ושואל האם יש כאן משהו שאינני מכיר?