18/02/2002

הערה: כל הדמויות הן דמיוניות לחלוטין. הקשר בינן לבין המציאות
רופף, ואין להסיק מהן על חייו של אף אחד, מלבד בהקשר האמנותי.
יאיא.

אני בחדרה של אינה. היא מובילה את ידיה על גופי. ידי נעה מן
הבטן החלקה שלה, למעלה, אל הריקמה הרכה של החזייה שלה. ידי
נעצרת. מה עוצר אותה לעזאזל?
"קרה משהו?" היא שואלת.
"כלום." אני אומר לה, וממשיך להצמיד את שפתי אל שפתיה, מכריח
את ידי לטפס.
אני מרגיש כל כך מגוחך. זה לא בשבילי, כל הנושא הזה של הנוזלים
המתחלפים, האיברים הגלויים, המגעים בחושך. זה לא בשבילי.
היא תופסת את ידי, ומובילה אותה אל מתחת לבד. אני שונא אותה על
זה. למה היא לא נותנת לי להתקדם בקצב שאני רוצה? מה היא רוצה
ממני, לעזאזל? מה אני עושה עם האישה הזו, שאלוהים יודע מה אני
מוצא בה.
"חכי", אני אומר ומוציא את היד במהירות. אני מתיישב על המיטה.
"יאיר. משהו מטריד אותך."
"לא כלום. את פשוט רצה מהר מדי."
"אני מצטערת", היא לוחשת לי. כמעט בוכה.
היא אשמה בהכל. אני יודע זאת פתאום.

פקחתי את עיני לאט. החדר מטושטש מדמעות, אבל דמותה של עתה
הסתובבה עוד בחדר. על הרצפה, היו מונחים בגדי נשים.
"מה את עושה כאן? צאי לי מהחיים!"
"זה בסדר. אני כבר יוצאת", היא ענתה לי, בעוד היא אוספת את
הבגדים מן הרצפה. התרוממתי מן המיטה, והסתכלתי על החדר סביב.
משהו מוזר בו.
"רק שאתה, אל תבוא אלי זוחל, אחר כך, מבקש שאני אסלח לך. נשבר
לי ממך סופית". מה לעזאזל עושה כאן הפוסטר של הדרדסים? זרקתי
אותו כבר לפני שנתיים? "אתה כל הזמן, בא עם כל היציאות המשונות
שלך, יוצר לי כל מיני מדיטציות מוזרות. כמה זמן אני יכולה
לחכות עד שתהיה נורמלי ותזמין אותי לצאת". זה חלום! אולי אני
יכול לגלות משהו בחלום?
"עתה" אני תופס בכף ידה, בעוד היא אוספת זוג תחתונים מהרצפה
"תשאלי אותי מי אני."
"מה אתה רוצה ממני?"
"שתשאלי אותי מי אני. רק את יכולה לעזור לי כאן. תשאלי אותי מי
אני!"
היא הסתכלה על הריצפה. "למענינו, תשאלי אותי כבר מי אני!"
צרחתי עליה.
"אתה יודע מה? אולי זה באמת מה שאני צריכה לדעת. מי אתה?"
"שדות!" אני צועק לה את התשובה הראשונה העולה במוחי. אך החדר
שוב התערבל, ובגדי הנשים נעלמו, יחד עם דמותה של עתה, אל תוך
המקום אליו הולכים חלומות.
שדות? איזו מין תשובה זו?

"שדות, שדות, שדות" הפכתי את המילה בראשי. מעולם לא העזתי
להפוך בה בראשי כל כך הרבה פעמים. אולי מאז שהפסקתי לטייל בהם.
שנאתי את השדות, את כל מה שייצגו, ובכל זאת - הם היו התשובה
לשאלה "מי אתה".
"עצמתי את עיני, כדי לתת לזכרונות לרוץ. הנה המפגש הראשון עם
עתה. אחורה בזמן אל המפגש הראשון עם אינה. אחורה אל הפעם שבה
שראיתי את גופה של אלה. אחורה אל הנחש שחיכה לי בשדות. לפתע
הבחנתי בדמות, רצה בין השיבולים. "אני יכול ללכוד אותה, אולי
יש לה תשובות", חשבתי, וזינקתי בזכרוני אל תוכם.
הצמחיה הקשתה על התנועה, אבל לא היה זמן לוותר. אני אשיג אותה.
הדמות, רצה עמוק יותר ויותר אל השיחים. "זה הדמיון שלי" חשבתי
לפתע. אני יכול לעצור אותה. דמיינתי בור גדול בקרקע, ושמעתי את
צווחתה, כאשר היא נכשלת. הבור באדמה גילה לי את מראה פני
הפולשת הזרה.
"ד"ר לולי? חשבתי שהשמדתי אותך!"

לולי, שכבה בתחתית הבור, מטפלת ברגלה הפצועה.
"טוב מה הולך כאן?"
"כלום", היא ענתה לי. "אתה כנראה לא יודע איך להפסיק לדמיין."
"תאמיני לי, אני יודע טוב מאד להפסיק לדמיין. את התחבאת בשדות,
כי חשבת שאני לא אעיז לחזור לזיכרון הזה. נכון?"
"אתה יודע מה? זה לא ממש משנה. זה לא אתה שמייצר אותי, ולכן לא
אתה יכול להשמיד אותי".
"מי מייצר אותך?"
היא צחקה. "אתה לא יודע מי מייצר אותי? אתה יודע את הכלל
הבסיסי של המדיטציה. אתה לא יכול להפסיק ליצור את מי שאתה
שונא. כנראה שיוצר אותי מישהו ששונא אותי."
"המת בבשר החי?" שאלתי.
"כנראה. אתה יודע קצת יותר טוב מאשר לשנוא אותי".
"כמה הוא קיים? כמה הוא מוחשי".
"מספיק מוחשי כדי שאנחנו נמשיך להתקיים לעולם. אנחנו כבר
יודעים שלעולם לא תוכלו להפסיק לקיים אחד את השני. ברגע שנדאג
שיהרוג את עצמו, הרי שאנחנו אלה שהכנענו אותו. מה שהוא מפחד
ממנו, לא יכול להפסיק להתקיים. אתה זה אתה בטוח יודע."
"אני לא אתן לכם", עניתי לה.
"אדיוט. אתה רוצה אותו מת בדיוק כמונו. אתה לא יכול לברוח
מהצורך שלך לנקום בו. אילו היית יכול, היית מגלה אותו תוך חצי
דקה."
רעש בשיחים. הסתובבתי, ועיני פגשו בשני נמרים שועטים לעברי.
"זה הוא יצר." קראה לולי. "הוא רוצה להרוג אותך, כמעט כמו שאתה
רוצה להרוג אותו. אם יש לך שכל, תברח מכאן".
פקחתי במהירות את עיני. אני חייב למצוא אותו.

"איך קוראים לך?" שאלתי את עצמי. בטוח יש לו שם. אבל דבר לא
ענה לי. הסתכלתי אל הטלפון. זה מסוג הדברים שעודד ידע.
עודד הקשיב בסבלנות. חשב מעט, ושאל
"יאיר, עתה אמרה לך, 'מי אתה', ואתה ענית, 'שדות' - נכון?"
"כן."
"אז יכול להיות שקוראים לך שדות?"
"חשבתי על זה. מישהו היה צריך לתת לי את השם, כדי שיקראו לי
שדות. מי לעזאזל יקרא לי בשם כזה?"
"שמע אני לא יודע. מתי אתה חושב שהוא נולד?"
"הוא היה קיים בי המון זמן." אמרתי לו. "מה אתה חושב?"
"כן, אבל היה רגע שבו הוא נולד. שבו הוא הפך לממשות מתי זה
קרה?"
שתקתי על הקו כדקה. "אני לא יודע", עניתי.
"מתי מישהו קרא למישהו שדות?"
"למה שמישהו יקרא למישהו שדות? זה שם מטופש!" עצקתי עליו
בכעס.
טרקתי את הטלפון. משהו הכעיס אותי בכל הסיפור הזה, וזה לא היה
עודד. הוא נגע לי במשהו. עצמתי את עיני, וחיפשתי בזכרוני שוב.

עמדת שמירה, משגב עם. אני עומד בשער, ויש זמזום מוזר ברקע. אני
פותח למכונית את השער. הטלפון מצלצל.
"יאיר?"
"כן"
"הי, זו אינה."
אני בולע את הרוק. כמה שאני מתגעגע לריח של השיער שלה, למגע של
הגוף שלה, לנשיקה שלה. "ויתרת", אני לוחש לעצמי תהיה חזק. קול
של חייל צועק "כרמלה" בקשר, מעיר אותי מחזיר אותי
למציאות. "הי. כמה נחמד לשמוע ממך."
"תגיד לי מזל טוב"
"מה קרה?" אני שואל אותה, כאילו אני לא יודע.
"אני ואיגור התנשקנו אתמול!" היא צועקת. המילים חורכות את
שאריות הנשמה שעוד נשארו בי.
"מזל טוב". אני אומר לה. "הוא באמת אחלה בחור".
לפתע הקשר קורא בשמי.
לא הוא לא קורא בשמי.
סוללת תותחנים בקרבת מקום יורה.
קוראים לה שדות.
הקשר מספר לי שסוללת תותחנים יורה.

הקשר קורא "שדות מבצעים".

שדות מבצעים. היה צמד המילים המכעיס בעולם. שנאתי את שתי
המילים הללו, כמו שלא שנאתי דבר מעולם. הם סימלו בשבילי את כל
הרע שניתן לחשוב עליו, ובכל זאת - מול זה ניצבתי. אבל היכן
אפשר למצוא דבר נורא שכזה?
ובכן, בחדר שלי לא היה שדות מבצעים. את זה ידעתי בוודאות.
קובי, המורה למחשבים במכללה, אמר פעם, כי אם אתה מחפש משהו,
הוא באינטרנט. אולי במילים האלה יש רמז? נכנסתי ל"גוגל". אין
סוד בעולם, שלפחות אחד ממיליארד לא יודע אותו. הלוגו הצבעוני,
האייל המצועצע קידמו את פני. הקשתי את המילים "שדות מבצעים",
בשדה החיפוש.

אלוהים, מה הוא עושה כאן לעזאזל?

http://stage.co.il/Authors/4822