אני שונא את כל אנשי האלבומים. את אלו שיש להם עדשת מצלמה
במקום עין.
אצלי כל "קודאק מומנט" הוא איום אכזרי. מי צריך את כל הלוחמה
הביולוגית והכימית כשיש לכם פלאש של מצלמה?

אף פעם לא הבנתי למה אנשים מתפלאים כל כך שלחתולים יש תשע
נשמות, כאילו שזה כל כך הרבה. תמיד תהיתי מה היו התגובות של
אנשים, איך הם היו מתנהגים, אם הם היו יודעים שלבני אדם יש 25.
אל תחשבו לרגע שקיבלנו יותר כי אנחנו חיית המחמד האהובה על
אלוהים, כי זו טעות מרה, האמת היא שזה בגלל שאלוהים מאוד מודע
להרס העצמי שלנו וזה ממש ביאס אותו שאחריי כל הכאב הראש של
ליצור אותנו אנחנו נהרוס הכל כל כך מהר.
אז הוא החליט להיות לארג' ונתן לנו 25, אתם יודעים, ליתר
ביטחון.
אנחנו לא מרגישים כשאנו מבזבזים נשמה כי האינטליגנציה של
אלוהים (תודה לאל) קצת יותר גבוהה משלנו והוא כבר ידע מראש שאם
נהיה מודעים לכמות הנכבדת של הנשמות שמצויה ברשותנו אז ההרס
העצמי שלנו יכנס מיד לפעולה. כל פעם שכמעט קורה אסון ובסוף הוא
נמנע ואתם אומרים לעצמכם או אומרים לחבריכם הקרובים (למי שיש):
"איזה מזל!/ניצלתי בנס!/אלוהים אוהב אותי!" וכד' אז אתם יכולים
להרגיע קצת את ההתלהבות כי זה לא שבאיזו דרך מסתורית ומיסטית
ניצלתם מהמוות, להיפך, התקרבתם אליו בעוד צעד. תרגמו כל נס
שעבר עליכם להפסד של נשמה.
העניין בהחלט נשמע אידיאלי מלבד דבר אחד, אלוהים הזה עם כל
החנון ורחמן גם תחמן לא קטן, אחריי כל הלארג'יות שלו הוא התחיל
להרגיש קצת פרייאר, למה מה קרה? בגלל שאנחנו בעייתיים מגיע לנו
יותר? ואתם חייבים להודות שהוא דיי צודק. אז במקום להסתבך עם
כל הבירוקרטיה של שינוי מספר הנשמות הוא מצא דרך לגרום לנו
לאבד נשמות בקצב יותר מהיר.
כל תמונה במצלמה מורידה נשמה. כל כך פשוט אבל עדיין כל כך
מתוחכם.
אז אחריי שהכנסתי אתכם לסוד העניינים אני יכול עכשיו לספר לכם
את הסיפור שלי.

מגיל צעיר כבר הייתי מודע לכל עניין איבוד הנשמות, אני לא יודע
איך ומאיפה, פשוט בוקר אחד התעוררתי עם הידיעה הזאת. כנראה שגם
לאלוהים יש פליטות פה.
בכל מקרה, אף פעם לא היה לי קשר מיוחד לנטיות אובדניות ולכן
נהגתי להתרחק מכל מצלמה אפשרית. תמונות כיתה- "מצטער המורה,
הייתי חולה, לא נורא התלמידים יזכרו איך אני נראה",
תמונות בטיולים- "עזבו, אני נראה היום זוועה", תמונות
באירועים- "אני עוד שנייה חוזר".
אבל אתם יודעים איך זה, יש דברים שפשוט אי אפשר להתחמק מהם, כל
המצלמות האלה ברכבות הרים בחו"ל (רעיון מקולל), אנשים טורדניים
שמצלמים במפתיע וכו'. אני לא הייתי מודאג במיוחד כי בגדול
הייתי דיי זהיר והצלחתי להסתדר יפה עם כל עניין שמירת הנשמות
הזה.
השאננות שלי החזיקה עד בוקר אחד משעמם במיוחד, מאלו שאתה מוצא
בהם את עצמך בוהה בקירות וחושב על מה תאכל לארוחת ערב. בבוקר
אחד כזה החלטתי להיות יעיל ולספור את כמות הנשמות שנותרו לי,
רק ליתר ביטחון. התוצאה הייתה מדאיגה. נשארה לי נשמה אחת.
נכנסתי להיסטריה, דווקא עכשיו כשהתחלתי להתרגל לכל הקומבינה
הדפוקה הזאת שכולם קוראים לה חיים? החלטתי לשמור טוב טוב על
הנשמה האחרונה הזאת שלי.
מכרתי את כל הרכוש שלי, לקחתי את כל החסכונות וקניתי כרטיס
טיסה לאיזה חור באפריקה, מקום שבטוח לא שמעו בו על המושג
"פילם".    
וככה חייתי זמן מה.
הייתי בטוח.

יום אחד התחיל לרדת טיפטוף שמהר מאוד התחזק לגשם שוטף.
יצאתי החוצה ונתתי לגשם לשטוף אותי (אחד מהתחביבים המוזרים
שלי) ושמעתי רעם מתגלגל.
הרמתי את עיניי וראיתי ברק חזק ובהיר, הרגשתי צמרמורת ושמעתי
קול מהשמיים: תגיד צ'יז!