כל לילה בחורה זו לבשה את המסכה שלה. זו הייתה מסכה שכיסתה את
כולה, את הבחוץ וגם את הבפנים.
על פניה- מייקאפ, אודם בורדו, צלליות כחולות. על גופה- חצאית
מיני קצרצרה, גופיה עם מחשוף עמוק, גרביונים שתמיד הייתה בהם
רכבת, ונעלי עקב זולות. ומבפנים- שיריון כבד, שיריון שמקהה את
החושים. שיריון כזה שיגן עליה מפני אותם יצורים שמטפסים עליה
כל לילה, שמבקשים- תראי לי, תתני לי, תמצצי לי.
בחורה זו לא נוצרה מן היד, ועל כן לא הייתה משמשנית. לא נוצרה
מן הפה, על כן לא הייתה דברנית. לא נוצרה מן העין, על כן לא
הייתה סקרנית. מן הצלע נוצרה, צלעו של אדם. ועל כן צנועה,
בחורה צנועה היא הייתה.
היא לא זוכרת מתי הבחינה לראשונה בבחורה שיישבה מולה על גדר
שבורה, גם היא מפתה אותם, קוראת להם. היא אהבה לשחק בהם. למשוך
אותם, לגרות אותם, לכבוש אותם, ואז לגזור את שבע מחלפות ראשם.
היא בזה לגברים. הללו, שביום מנהלים את העולם, ואילו בלילה
משפילים עצמם בפניה, מתחננים, משלמים.
חוה ניסתה להגיע אל לילית, חשבה לעצמה- אם שתיהן פה, ושתיהן
לבד, למה שלא יהיו פה ביחד? היא התקרבה... ונסוגה. ניסתה שנית-
וחזרה בה. אחרי כל כך הרבה זמן לבד, היא שכחה איך להיות ביחד.
לכן אין להתפלא שהדבר הראשון ששאלה חוה את לילית היה: "רוצה
תפוח?"
ההבנה ששרה בניהן הייתה מוחלטת. הן קיבלו זו את זו כמו שהיו.
צחקו ביחד ובכו ביחד.
וכשגבר בא לדרוש את שירותיה של מי מהן, הייתה השניה מתקוממת
בתוכה, רוצה למנוע, לאסור, להגן על חברתה מפני הייצור הזה שבא
להשפילה.
"בואי נברח מכאן, עדיף לי המוות על פני החיים האלה, חסרי טעם
ומשמעות, בהן לעד נהיה נתינות של הגברים ונשרת אותם בגופנו.
בואי נברח, ביחד, אני ואת...."