היום שמתתי בו הוא ללא ספק היום הכי מגניב בחיי...או שבעצם
במותי...אין לי ממש דרך להגדיר את זה.
בכל מקרה, למות, זה מדהים! אני אומרת לכם...מדהים!
בהתחלה הכל חשוך כזה...ממש חשוך, כאילו איבדת את הראייה שלך
לצמיתות. אח"כ יש מין אור כזה כמו שמראים בסרטים. לבן
כזה...נוצץ. כן, קשה להסביר את זה כי אף פעם לא מתתם, אבל נסו
לדמיין לעצמכם אור לבן לבן, לבן כמו הקיר...ונוצץ נוצץ.הדבר
הכי מדהים שראיתי בחיים שלי. אפילו יותר מדהים מהדברים שראיתי
בטריפים שהייתי אוכלת. ואז יש שקט...דממה. ופתאום...בום!!!!
בום גדול. ומלא אנשים מסביבך מסתכלים עלייך בחיוך.
"ברוך הבא לעולם המתים"!
בהתחלה אתה לא מבין איפה אתה,ומי האנשים האלה ומה לעזאזל הם
רוצים ממך...למה הם בכלל מחייכים ככה?
ואז אתה מבין שאתה מת...פתאום אתה מבין בשניה אחת שאתה לא על
כדור הארץ, ושכל האנשים שהכרת אי פעם בעודך בחיים אינם עוד
לידך.
ואתה גם לא תראה אותם אף פעם...רק אם הם ימותו אולי. אבל נכון
לעכשיו לא.
פאקינג מגניב!!!!
כל כך רציתי להסתלק כבר משם...לא לראות את הפרצוף הארור של
האנשים האלה יותר. לא של אמא, ובטח לא של אבא, שבוודאי עכשיו
אם לא הייתי מתה היה מזיין לי את הצורה במכות עם החגורה.
לא של אחי הגדול שכל היום היה מביא בנות הביתה ומזיין אותם,
שגם בשתיים בלילה הייתי צריכה לשמוע אותו תוקע אותן. כוס אמא
שלהן! הבנות האלה חייבות לצרוח גם בשתיים בלילה? אין להם שום
פאקינג כבוד?
אוי, ובטח גם לא את אחותי הקטנה,שכבר בגיל 12 מתנהגת כמו איזו
"קלולס". בהההה...איך אני שונאת אותה.
המשפחה שלי דווקא הייתה מאוחדת ומאושרת,שלא תחשבו אחרת.
רק אותי הם שנאו, המשפחה שלי, כי הייתי שונה.
איך שונה? מתלבשת רק בשחור, מתאפרת איפור שחור, הרבה קעקועים
ופירסינגים בכל חור שרק אפשר, שומעת הבי מטאל ודום, לוקחת
סמים- לרוב קשים, מזדיינת עם כל מה שזז ורצוי ששוט ואזיקים
יהיו מעורבים בעניין...בקיצור הכבשה השחורה (תרתי משמע) של
המשפחה.
והם לא אהבו את זה. המשפחה המושלמת שלי.
האבא המולטי מיליונר המזויין הזה שלי אמר שאני מביישת אותו.
שהוא לא מכיר אותי בכלל.
ולכן, כל פעם היה קורע לי את האם אמא של הצורה עם החגורה שלו.
שאולי אני אשתנה.
ומה נראה לכם? שזה השפיע עליי באמת? לפעמים אפילו הייתי נהנית
מזה...
חברים וחברות לא ממש היו לי , כי כולם חשבו שאני פריקית
"מוזרה".
חוץ מאחד. היה לי חבר אחד. יו איך אהבתי אותו. קראו לו איתמר
והוא היה בן 22 ככה. הוא גם אהב את המוזיקה שאני אוהבת, התלבש
כמוני והכל כמוני.
יש לציין שהסקס בינינו היה משובח למדי. אבל איתמר עזב את הארץ
לפני שנה ומאז אני לבד.
ורע לי...יותר נכון היה לי רע. אני שנאתי את כולם וכולם שנאו
אותי.
הייתי נכנסת לדכאונות ולא אוכלת בכלל. לא שזה הזיז למישהו...
אז מה עושים במקרה כזה? יפה...מתאבדים!
עכשיו...איך בדיוק מתאבדים? טוב, לא חסרות דרכים...
1. קפיצה מהחלון/גג
2. לדפוק לעצמי כדור בראש
3.לתלות את עצמי

אבל אני רציתי משהו אחר...ולכן התאבדתי במקום האהוב עליי.
הים.
יום אחד פשוט קמתי בבוקר והחלטתי שהיום אני מתאבדת. אז נכנסתי
למים ככה עם כל הבגדים שלי והאיפור השחור ונתתי לעצמי לשקוע.
והנה עכשיו אני פה בעולם המתים.
אין לי מושג אם מצאו את הגופה שלי או מתי מצאו את הגופה שלי.
אני בספק אם בכלל חיפשו אותי...
אבל נראה לי שפה אני דווקא אהנה...פגשתי פה את ג'ים מוריסון
(מעניין אם הוא אוהב סאדו), ואפילו את קורט קוביין, אבל משום
מה הוא לא נחמד כל כך.
אז זהו, רק רציתי לספר לכם שדי טוב לי פה עכשיו, למרות שכל
האנשים פה מחוייכים כל היום וזה די מעצבן,אבל אפשר להבין למה
הם כאלה מאושרים. הם לפחות לא על כדור הארץ המסריח הזה.
למות זה כיף. גם היום שלכם יגיע...אל תדאגו...תתחילו לצפות לזה
בכיליון עיניים.