חלמתי אתמול שאני מת.
התעוררתי מייד.
הרגשתי די מחורבן להיות מת אז הייתי חייב להפסיק את החלום
בעודו באיבו.
אמרתי לעצמי שאני לא מתכוון למות בחלום כי זה נראה לי די מטופש
למות ולא לדעת אם אתה באמת מת או שבגלל שזה רק חלום יכול
להיות שאתה רק חי וחולם.
די מבלבל ועדיף להימנע ממצבים לא ברורים שכאלה.
התעוררתי בגלל האור שחדר מבעד לתריסים.
לא ממש אור אלא מעין בהירות שמראה ששוב הגיע הבוקר וכוס אמק אם
אני אשכח עוד פעם את התריסים פתוחים אני באמת יעניש את עצמי
ולא סתם יגיד את זה.
תחושת חוסר האונים זרמה שוב ,הרגשת הבזבוז ששוב קמתי עשרים
דקות לפני השעון המעורר.
הרגשת הקבס שמלווה באופן מתמיד כל בוקר בחודש האחרון לא בחרה
להיפרד ממני היום ושוב העברתי מבט עליה.
הקפלים הקטנים בתחת שלה כששכבה כולה מקומרת ומרוחה על המזרון.
שוב שאלתי את עצמי למה אני איתה ושוב לא הייתה לי תשובה.
מנסה לחזור לישון ,מנסה ,מנסה FUCK אני לא מצליח להירדם ,שוב
הרגשת בחילה ..
הצלחתי לנמנם עוד חמש דקות לפני שהשעון הנאצי צלצל.
צלצל זאת מילה עדינה לצפירה המונוטונית ומחרידה שלו ,לא מפסיקה
לא משתנה ולא מתפשרת, רק לקום זה מה שנשאר.
קם ,מתלבש ושוב מנסה להיזכר מתי התחלתי להתלבש לפני שצחצחתי
שיניים עשר, שתים עשרה שנה?
מוזר איך מחשבה סתמית כזאת נתקעת וחוזרת על עצמה כל בוקר ,אותה
גברת (לא תמיד ) בשינוי אדרת.
מתלבש מצחצח שיניים שוטף פנים ומקלל בלב ,את הקור, את המים
,אותה, את הבוקר, את העולם, את עצמי, שבחרתי בכל זה ואת חופש
הבחירה לסיום.
מכין קפה לא לי וקורא קצת עיתון .
די נשבר לי והיא אומרת שכדאי שאקנה כבר סווטשירט דבר שאני מדבר
עליו כבר חודש ולא עושה עם זה כלום, ולמה אני עובד כל הזמן
ולמה אני לא מדבר בבוקר ולמה ....
אני בראשי כבר החלטתי ,כן בתוך הראש נרקמת לה תוכנית , תבנית
ליציקת חומר חם כלשהו שמתקשה לכדי מוצק ברגע הנגיעה במתכת הקרה
ויצירת מרקם  של חומר קשיח אך בעל צורה מוגדרת.
נברח .
מאז ומתמיד דיברתי עם עצמי בלשון רבים ,עוד בגיל שש שבע אני
זוכר את עצמי מנהל שיחות ועידה ברחוב אנחנו והם ונחנו רוצים
הולכים עושים מעין דרך פתטית להתמודד עם הבדידות.
עכשיו אני רק חושב ככה לא מדבר .
יש נת"צ ,אז יופי שיש .
נמאס להגיע זמן לכל מקום נמאס לי מכולם אז קניתי כרטיס ועוד
שבוע אני נוסע.
אף אחד לא יודע אפילו לא היא למרות שזה לא כל כך יפה אך אני לא
יכול לתת לה עדיפות על כולם בגלל שהיא שוכבת לי.
כל החברים וה"חברים" יישארו עם חצי תאוותם בידם מסתכלים על
המיטה הריקה הכיסא הריק החלל שנפער השקט, וישאלו שזה ממש
מעניין לאן הוא נסע.
אבל כנראה שאף אחד לא ידע.
לא ממש תכננתי אם אני יכתוב או אשלח MAIL--E  או יטלפן (לא
סביר ,יקר)  ונראה לי שהעניין והאטרקציה ילכו ויתפוגגו עם הזמן
.
כל אחד ימלא את החלל עם הכלים האישיים שלו למילוי חללים כמו
שאני ממלא ,זאת מעין ערכה שכזאת ,מין שרפרף מפלסטיק שנפתח
לארגז ששמים בו את הכלים: קצת אי אכפתיות ,שכחה , כמה סוכריות
חמוצות והרבה ספריי אנטי קיטש כזה שכדאי לרסס איתו את השורות
האלה לפני שקוראים אותן.
מצאתי את עצמי שוב פעם נרדם כמעט , בוהה מסתכל ולא יודע עם זה
באמת הזוי וחסר משמעות כמו שזה נראה או שבאמת אני פה וזה
קורה.
אמרתי לה שאני צריך לשירותים ועליתי לקומה ארבע .
החלונות שם ממש גדולים ואפשר לראות ממש לעומקו של הים לראות רק
כחול עם צוללות וספינות כמו משחק  כמו תמונה כמו דימוי שגם עם
הייתי עם אקדח לרקה לא הייתי עולה עליו.
פתחתי את החלון כדי שיכנס קצת אוויר , הורטיגו שתקף בעת שהבטתי
למטה הזכיר לי את הטיול בירח מלא בשדה בוקר.
הסתכלתי שוב לשמיים ולים ,הבהירות של בוקר הפכה כבר לאור צהוב
עכור ,מגרש הכדורסל למטה נראה כהה יותר , כנראה הצל שמטיל
הבניין , שני אנשים חוצים את מגרש החנייה.
די ,ההחלטה לנסוע נראתה מתאימה ונכונה יותר מתמיד, לנסוע לשנה
,שנתיים ,להשאיר את הדברים פתוחים לא לתכנן , לשרוד את הרגע
וליהנות ממנו , לחיות את הרגע ,לחיות, שני אנשים נכנסים
למכונית ,המכונית מונעת ונוסעת ,האור הצהוב העכור משתקף מהראי
הצדדי.