בשירתי לאחרים התניתי שנאתי
בבורות נבובי ריקנות קודרת,
ובהרס עצמי קוננה תפילתי
על אוזניים של נפש חרשת, אילמת.

למדתי - מבטי הטורדני מורעף
ביגון הגות וסבל ארוכי שנים.
מאה, אלף, עשור - פרצוף אפל זעף,
סיבר פניו היכן שלא נותרו פנים.

המבול אנושות זו פצע אנושות
בשפלות להמשיל מוראו בעולם;
ומוסר העומד עד לקץ כל דורות
נהרס כי הדור הנכחד נעלם.

רטייה מגוננת על יצר הרע
בפקודה אלוהית מעינינו הוסרה;
אלוהות, פורענות -
או שאיפת ריקנות
מחוללת בלב האדם סערה.

השירה בקינה לא תסתיר הזוועה,
לא תסתיר כאן עובדה, תשנה שם ופרט;
תעשה אנלוגיה, תקים השוואה,
לתאר מציאות נוראה.

לא תמצא העילגות הפשוטה בחלום,
אין חלום הנאה ממציאות בדמיון,
מורכבות נעלמת של רוע קדמון
תשתלב בצחיחות בתוך חסד עליון.

המשורר לא מסתיר מעיני הקורא;
הוא מציע לו נטל ועול.
הוא אינו מכניסו לויכוח פורה,
הוא אינו מגמגם "כביכול".

לא שררה, רק עבדות נתייתמה מנושא
ולמצוא לה נוטל כלל לא קל; בכל אופן
רק סועד רחב-לב בספרות זו חוסה,
ומקנח בשיר חסר תוכן.