[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נדב שגיא
/
מכתב ההתאבדות של שפיגל

חשבתי רבות לפני שהחלטתי לכתוב מכתב זה, אולי מכיוון שקשה לי
עם העובדה שאני עוד אחד מאותם מתאבדים שמלאים ברחמים עצמאיים
כלפי עצמם. האם אני מלא ברחמים עצמאיים כלפי עצמי?
החיים הותירו אותי חסר כל אפשרות פוטנציאלית, מצד אחד הם אמרו
לי: "אתה יכול להיות כל דבר שרק תירצה" ומצד שני הם לא הפסיקו
להזכיר לי ש"כל דבר שרק ארצה" נעשה כבר ע"י בנאדם אחר.
אני מרגיש כל כך חלול כשאני עומד מול קלישאה, עד כדי כך שאני
מוכרח לנפץ אותה מיד במטר של גיחוך, במטר של חוסר דרמטיות. זה
מתבטא בכך שאני צוחק ללא כל סיבה או מחייך ללא כל סיבה, או
בוכה ללא כל סיבה בכל פעם שאני ניצב מול קלישאה(הבכי והצחוק
נהפכו עבורי לשתי מילים נרדפות). אני יכול לעמוד באירוע הכי
קשה והכי רציני שיכול להיות ופתאום להתפקע מצחוק רק בגלל שאני
מודע להיותו אירוע רציני, שבו אני אמור להיות רציני.
אני הבנאדם הכי מציאותי והגיוני ובאותו זמן גם בדיוק ההפך-
רגיש לסביבה, יותר מדי רגיש, עד כדי כך שסגרתי את עצמי לסביבה,
אני לא מסוגל לחיות את הסביבה, ובכל זאת, אני לא יכול שלא
לחיות אותה. הסתירה הזאת גורמת לי לתסכול כל כך גדול בלבי, עד
כדי כך שלפעמים אני מרגיש כאילו הלב עומד להתפוצץ. אני לא יכול
שלא לראות את היופי שבעולם שלנו, ואני לא יכול לראות את עצמי
נמצא מהצד השני של "הגדר החשמלית" הזאת שמפרידה ביני לבין אותו
יופי. אותו יופי שגם יכול לגרום ללב שלי להתפוצץ.
חיי הם כמו "מצלמה נסתרת" אחת גדולה, אני לא יכול לחשוב שאין
מישהו שצופה בי כל רגע ורגע, בוחן את ההתנהגות שלי, חוקר את
הזהות שלי, ולכן, באופן נמרץ וכמעט בלתי מודע, אני לא מפסיק
לתת את "הצגת חיי" לאותו מישהו. אני פשוט מסתכל על כל תנועה
שאני עושה, אני רוקד בשביל להצחיק אותו, אני מדבר אל עצמי כדי
שהוא ישמע את הרהורי, אני מנסה להיות רומנטי ולתת אהבה בשביל
ליצור דרמה בהצגה שאני מציג לפניו, אני מנסה להוציא מהפה שלי
קלישאות כדי לעשות סרט טוב ומלוטש היטב, בכדי שכולם יהנו,
ותהיה על הסרט ביקורת טובה.
את כל הדברים האלה אני עושה בעירבון מוגבל, אולי בגלל שאני
מרגיש מגוחך כשאני עושה אותם. גם המכתב הזה הוא ניסיון טיפשי
להיות דרמטי וקיטשי.
האם אני מצליח?
הרי בסופו של דבר, אין לי שום דבר חכם להגיד, רק זיוני שכל,
אני לא יכול לחיות עם עצמי יותר מדי, אני פשוט סובל מעצמי יותר
מדי, עד כדי כך שאין בי שום רצון לחיות, ובהתאמה- למות. אולי
אני יותר מדי מפונק, או שזה בגלל שקיבלתי הכל בחיים שלי ואני
מנסה למצוא סיבות להתחמק מכך, לא לקבל את האחריות על כך.
אני הרבה יותר מעדיף מצב בו לאף אחד לא אכפת ממני מאשר מצב בו
לכולם אכפת ממני, אפילו שזה מפתיע. אני מעדיף להתאבד בהרגשה
שאני לא ישבור לאף אחד את הלב.
אני קורא את מה שרשמתי עד כה ואני לא סובל את עצמי על כך, עד
כדי כך אני לא סובל את עצמי, שאני מרגיש כבר שאין דבר כזה
עצמי, עצמי לא קיים, כי כל תנועה שעצמי עושה, הוא חושב שהיא
פוזה והיא לא אמיתית ונובעת מהלב באופן טבעי, כי הרי היא עוד
אחד מהגימיקים בהצגה שעצמי מציג לעולם.
אני מצטער...  
אני מצטער על שנתתי לכם לצפות בסרט/הצגה כל כך גרועים וכל כך
מבישים. אני מצטער על כל הפעמים שהרגשתי בחילה כשהייתי צריך
להקשיב לזיוני שכל של אנשים, אפילו אם אלה היו רגשות ולא זיוני
שכל. המשאלה היחידה שהייתה לי, שיש לי, ושתהיה לי תמיד, היא
שלא הייתי קיים מעולם, שלא הייתי נולד מעולם.
משהו נורא קרה שם כשהצלחתי להשיג את הזרעים האחרים,
אירוניה כל כך יפה בחיים שלנו- אותו זרע חזק ושולט שמצליח
להשיג את כל הזרעים האחרים, גודל להיות בנאדם חלש אופי ועצוב.

אני מודע לכך שאף אחד לא ייתן לי להעלם בשקט, ואני מצטער על
כך. אני מצטער גם על כך שלא עולה בי כרגע דמעה אחת לעיניים, רק
אדישות נמרצת ומתמשכת.
אף פעם לא הבנתי את הצורך של בני האדם בגיבורים, במנהיגים
חברתיים ובקלישאות, כנראה שאני בחיים לא יבין, ואני מצטער על
כך גם.
כל החברים שהיו לי אי פעם, אותם אנשים שהייתי כל כך בטוח שהם
לא יתבגרו לעולם, התבגרו לי מול העיניים, ממש בהרף עין, והפכו
למבוגרים במשרה מלאה, כנראה שהזמן באמת טס לו לאיטו... ככה מהר
ככה לאט. הדבר היחידי שיכול להיאמר לזכותי הוא שתמיד הייתי
אמיתי, המכתב הזה בא מעמקי לבי, אפילו שאני לא מפסיק לחשוב
עליו כעל חיקוי למכתבי התאבדות אחרים.
אני לא רוצה שתחיו במחשבה שיכולתם לעזור לי, כי לא קראתי לעזרה
ולא הייתי זקוק לה, אולי כן במחשבה שניה, אבל זאת לא אשמתכם
שלא שמתם לב לכך. כולי תיקווה שמכתב זה יעזור לכם להתגבר.
                                     
                                      שפיגל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מלוכלכת!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/2/02 23:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נדב שגיא

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה