בזמן עתיק מאוד, לפני מיפוי הזמן כפי שאנו מכירים היום, בתקופה
בה קסם היה אמיתי, ויצורי אגדות היו דבר שבשיגרה, כאשר האדם
עוד לא שלט בכל אלא נשלט ע"י איתני הטבע וממלכת הכישוף,חמישה
עידנים לפני מותו של הקנטאור האחרון, מכשף רב-מג, עתיק מאבא
זמן עצמו, ביקש ליצור לעצמו צבא לוחמים, חזקים ואימתניים,
שיצאו למלחמה יחד איתו, למגר את הטוב מהעולם, בכדי שהוא יוכל
להשתלט. בחן המכשף על כל יצירותיה של אמא אדמה, וביקש לעצמו את
החזק בבעלי החיים, והאצילי שביניהם. לאחר לבטים, בחר המכשף
בסוסי הפרא. הוא לכד את מלך סוסי הפרא וחדי הקרן, סוס ענק
ולבן. עתה חיפש המכשף יצור רב בינה, בעל יכולת למידה וכישורי
מלחמה. מיותר לציין שהוא בחר באדם.

באותו הזמן, בכפר ששכן בפאתיה של ממלכה מרוחקת אלף ושלוש מאות
מילין ממקום מושבו של המכשף, עלה בחור, בן 22 לערך,  על חבית
תפוחים ריקה, מול כל תושבי הכפר. ניכר היה שהתושבים היו
מבולבלים והמומים מצעד זה, שכן מעולם לא ראו את גודווין פונה
אל כולם. למען האמת, אף אחד מעולם לא שמע אותו מדבר... תמיד
היה נחבא אל הכלים. הוא נולד בכפר, לאמו שהתאלמנה מבעלה, שנהרג
בשדה הקטל. אמו עצמה מתה זמן קצר לאחר הלידה, וגודווין נותר
יתום מהוריו. הוא גודל ע"י אחד התושבים, שניסה ללמדו לדבר, אך
כשלא צלחה בידו המלאכה, הוכרז הנער כאימבציל וחסר בינה. בהגיעו
לגיל בו יכול היה להסתדר בעצמו, הקצו לו זקני השבט צריף משלו
בפאתי הכפר, ושם חי, גידל את מזונו, ואף חפר לעצמו באר קטנה.
מעולם לא החשיבו אותו התושבים ממש כחלק מהכפר, אלא יותר כמין
נספח הנשמר בצידו האחורי של המוח. לא כל שכן חשבו התושבים, כי
יהא בכוחו לפתור את המשבר אליו הם נכנסו. הלא זקני וחכמי הכפר
ניסו, ואף אחד מהם לא מצא פיתרון... אז גודווין? הבחור הצעיר,
עם מבט העגל, היתום חסר הבינה, יוכל לפתור את הבעייה?
ולתדהמתם, פצה האימבציל את פיו, ובשפה הכי רהוטה שהם שמעו
מימיהם, פנה אליהם:
"הקשיבו לי, בני כפרי הטובים.  שילחו אותי ללחום באינסנו. אני
יכול לו."

אינסנו היה מפלצת. מפלצת אדם. תושב כפר רחוק לשעבר, שהייתה לו
אישה יפה, וילד מקסים מאין כמותו. משפחתו המצומצמת של אינסנו
היוותה את משוש חייו, והוא שמח בהם עד אין קץ. יום אחד, יצא
אינסנו למסע לבקר את דודו שחלה, בכפר מרוחק. הוא חזר מהמסע, רק
לגלות את אישתו בהילולת מין עם שלושה מחבריו, במיטתו שלו. כאשר
ראתה אותו אישתו, פרצה בצחוק לגלגני ומשפיל. אינסנו ברח משם
בדמעות, וכאשר חיפשו אחריו בני הכפר, לא מצאוהו. את האישה
ושלושת החברים, מצאו מתים במיטתו של אינסנו, כשחיוך אוילי על
שפתותיהם. גופותיהם היו שלמות לחלוטין, ובני הכפר לא מצאו סיבה
נראית לעין למותם, אז הם הניחו שאינסנו הרעיל אותם למוות. בני
הכפר וגם אינסנו לא ידעו, שהארבעה היו תחת כישוף שליטה של אותו
מכשף מרושע, שביקש לנקום באינסנו, על שניצח בקרב על ליבה של
האישה, שכן גם המכשף אהב אותה אהבה עזה, וזעם הן עליה והן על
אינסנו. תחת הכישוף לא יכלו הארבעה לשלוט על מעשיהם או דבריהם,
ולאחר שאינסנו מצאם במצב בו היו, ליבם התפוצץ בקירבם מצער, והם
מתו.
את אינסנו מצא אחד מגברי הכפר במערה קרובה, כשבנו הקטן לידו.
אינסנו, בטירופו וזעמו, אכל את ראשו של הילד. אותו גבר הזעיק
את כל גברי הכפר, ואלה באו מצויידים בכלי לוחמה, להרוג את
אינסנו על פשעו המזוויע. אולם הם לא ידעו, כי טירופו של אינסנו
העניק לו כוחות על אנושיים, מפלצתיים. בהינף יד אחת קטל אינסנו
חמישה אנשים, ובנשימתו בערה אש הטירוף והזעם, אשר כילתה בהם.
אינסנו נכנס לכפרו, לאחר שהרג את כל הגברים הצעירים, ורצח
במחצית השעה, את כל הנשים, הזקנים והילדים. נער אחד הצליח,
לפני שמת, לירות חץ בוער אל תוך פניו של אינסנו, ובכך שרף את
פניו, ועיוור אותו. מאותו היום נודע אינסנו כאבי הזעם העיוור
שמוליד הטירוף, והוא נדד מכפר לכפר, כאשר הוא משמיד בשיטתיות
את כל התושבים, ובכוח הטירוף ששלט בו, אף אחד לא יכול היה לו.
עתה התבשרו בני כפרו של גודווין, כי אינסנו בדרכו אל כפרם, ואף
אחד מהם לא מצא פיתרון או מפלט מהכחדה. חוץ מגודווין.

גודווין יצא אל הדרך, לפגוש את אינסנו האיום. בדרך חלפו בראשו
כל חייו, בהם אימן את גופו ונפשו, באומנות המלחמה. גודווין היה
איש שלום, אולם הוא נזקק לידע הלחימה, כדי ללחום בשדים שבתוך
ראשו, אותם שדים שהכניעו את אינסנו. גודווין הגיע, תוך אימון
גופו ומוחו, לשקט לו ייחל כל חייו. הוא לא ידע זעם או שנאה, רק
אהבה, רוגע וחוכמה היו מנת חלקו. כמובן, בני הכפר לא ידעו מכל
זה, מכיוון שלא התעניינו בגודווין, בחושבם אותו לאימבציל חסר
דעת, וגודווין מצידו, היה מסופק בחלקו, ולא חש כל צורך לספר
לבני כפרו על עצמו.
לאחר מילותיו הקצרות של גודווין, נפלה ההחלטה פה אחד, בקרב
זקני השבט, לשולחו ללחום באינסנו. לא הייתה זו החלטה מתוך
אמונה בגודווין. כלל וכלל לא. הם שלחו את גודווין כי קיוו
שהקרבתו לאינסנו, תעכב אותו ותיתן בידיהם יותר זמן לטכס עצה
כנגדו.
לאחר שני ימיי הליכה, שמע גודווין את שאגתו המרוחקת של אינסנו.
הוא פתח בריצה אל עבר מקור הצליל, ולאחר כמחצית השעה, ראה
אותו. גודווין, שידע על עוורונו של אינסנו, לא טרח להסוות את
מראהו. אולם, הוא מרח עצמו בשרף עצים, למען לא יזהה אינסנו את
ריחו של האדם, וכרך מטליות רכות על רגליו, למען לא יישמע
אינסנו את הילוכו. גודווין ידע ששמיעתו של אינסנו התחדדה רבות
עקב עיוורונו, ולכן הלך שפוף, כדי ליצור כמה שפחות התנגדות
אוויר, וכמה שפחות תנודות. במהלך השנים, גודווין לימד את עצמו,
באמצעות ניסוי וטעייה, את חוקי הטבע והתנהגות החומרים וה-לא
חומרים, כמו אש ואור. פסע אחר פסע התקרב גודווין אל אינסנו...
מי שהיה מביט בגודווין באותם רגעים, היה רואה שני דברים
מוזרים: גודווין לא נשא כלי נשק כלשהו, ופניו... פניו הביעו
חמלה אין קץ. אינסנו עמד קפוא במקומו. מוחו אותת לו על תנועה
באיזור, אבל הוא לא הצליח לזהות את מקורה או כיוונה. לרוב,
כשהיה קורה דבר כזה, היה זה ארנב או חיה קטנה אחרת, שאיתרע
מזלה להיקרות בדרכו הרצחנית של אינסנו. אולם הפעם הוא חש... חש
שאין הדבר כך. הוא חש בסכנה, וגופו נדרך. הוא לא חשב, הוא פעל
לפי תחושות ואינסטינקטים. גודווין ראה את מבע הרצח המטורף על
פניו של אינסנו, והבין כי הוא מוכרח לעשות את הצעד הראשון
בקרב. הוא התקרב, חרישי ככל שיכול היה, לעברו של אינסנו...
אפס, אינסנו שמע את תנודות האוויר שיצרו תנועותיו של גודווין,
ופנה אל עבר מקור הצליל. גודווין הזדקף על רגליו, והחל רץ
לעברו של אינסנו. אינסנו שמע את גודווין מתקרב, והכין את ידיו
למהלומת מחץ. ברגע שחש בגודווין לפניו, הנחית את ידיו בכוח
אימתני... באוויר הריק. גודווין כבר היה מאחוריו, נע במהירות
כמעט על אנושית. אינסנו זעם אף יותר. הוא הסתובב לאחור במהירות
מפתיעה, והסתער אל עבר מקום מעמדו של גודווין, ושוב, פגע רק
באוויר. גודווין חמק שוב, ונעמד כעת לימינו של אינסנו. אינסנו
הסתער שנית, צורח את צרחתו המטורפת, והפעם הוא חש בגודווין
קרוב יותר. גם גודווין חש שנעשה קשה יותר לחמוק ממהלומתו של
אינסנו. הוא ידע כי אינסנו מגביר את מהירותו ככל שהקרב נמשך,
וכי בסופו של דבר ישיג אותו ויהרגו. הוא ידע כי הנשק היחיד שיש
לו כדי להביא את אינסנו למצב אליו רצה להביאו, הוא עורמתו
ושיכלו. הפעם הוא ניצב ממש מול אינסנו, מכוון את תנועותיו כך
שאינסנו ישמע. אינסנו הסתער שנית, וגודווין חש את עוצמתו
המטורפת של אינסנו. הוא ידע שאם ישיג אותו, לא רק שימות, אלא
שיהא זה מוות זוועתי ביותר. הוא אפילו שיער בנפשו כי ייתכן
והוא יהיה לארוחת הצהריים של אינסנו, שכן הלה נהפך קניבלי יותר
ויותר עם חלוף הזמן. הוא ידע שהכל תלוי בתזמון וזריזות. אינסנו
דהר כעת לכיוונו במהירות על אנושית, וגודווין מתח את שרירי
רגליו, וזינק... ממש שבריר שנייה לפני שאינסנו הגיע אליו. לרגע
נראה גודווין כמרחף, שכן בזינוקו הוא הגיע עד מעל ראשו של
אינסנו. אינסנו, שהגיע במהירות אל גודווין, קיבל הפתעה לא
צפויה: ראשו נגח בעוצמה בגזע עבה של עץ עתיק יומין. מעוצמת
המכה נבקע בקע בגזע, ואילו ראשו של אינסנו החל להזרים זרזיפי
דם. הוא היה מזועזע לחלוטין, ולא יציב על רגליו... ואז נחת
גודווין, בבעיטה אדירה, אל עורפו של אינסנו. בעיטה כזו הייתה
מרסקת כליל את מפרקתו של כל אדם רגיל, אך לאינסנו היה כוח על
אנושי: הוא רק התנודד על רגליו, המום ומטושטש משתי המכות, ונפל
לברכיו. כוחו אזל במהירות, והוא היה תשוש מן ההתקפות הקודמות
שלו על גודווין. הוא הרגיש את גודווין מתקרב אליו, בצעדים רכים
ואיטיים, והכין את עצמו למהלומה אחרונה. גודווין חמק ממנה
בקלילות, ואז הוכה אינסנו באלם. גודווין עשה את הדבר הכי פחות
צפוי שניתן היה לעשות: הוא חיבק אותו. כל גופו של אינסנו קפא,
ולפתע מוחו הצטלל מטירוף הרצח שהיה בו, והוא נזכר באשתו וילדו
המתים. דמעות החלו לזלוג על לחייו.
"למה? למה אתה מחבק אותי?"
"אתה לא אויבי. האויב המשותף לשנינו הוא הטירוף שלקית בו.
בשנים האחרונות, מאז מות משפחתך, ידעת רק שנאה וזעם. רציתי
להעניק לך אהבה, כי חשבתי שאתה זקוק לה."
"...ובהעניקך אהבה, נתת בידיי כלי לנצח את השד שאחז בי..."
"כן ידידי. זו הייתה כוונתי. לא אני ניצחתי, אלא אתה."
"אני מודה לך, ידידי היקר. אולם עתה, כשאני מבין בדיעה צלולה,
את מעשיי בשנים האחרונות, אינני יכול לחיות עוד עם עצמי. הכאב
הינו עצום וקשה מנשוא. אני מודה לך, ידידי היקר."
ובמילים אלו, ניגש אינסנו לאחד העצים, שבר ענף חד, נעץ אותו
בליבו, ומת. גודווין לא ניסה לעצור בעדו. הוא הבין לליבו של
אינסנו.
הוא קבר אותו בחלקת יער קרובה, ונעץ מצבת עץ למראשותיו, עליה
חרט:
"כאן נקבר אינסנו, אני הזעם העיוור שמוליד הטירוף, רוצח רבבות
אנשים, וידידי הטוב, בעל הלב האוהב בתבל."

גודווין חזר לכפרו, כשבאמתחתו אצבעו הקטנה של אינסנו, כאות
לניצחונו. בני כפרו הוכו אלם, כשנודע להם כי הוא ניצח. הוא לא
סיפר להם איך, וכשנשאל על כך, רק חייך ואמר: "בדרכים עליהם לא
חשבתם, ולא תחשבו". הוא התכוון, כמובן, לכך שהוא לא השתמש בשכל
אלא ברגש לנצח את אינסנו, אך בני הכפר פירשו זאת כהוכחה
לעליונות שכלית, שנכנסה בגודווין באורח פלא. עקב כך זקני הכפר
פנו אל גודווין, וביקשו ממנו להנהיג את כפרו מעתה ואילך,
וגודווין נעתר להם. אף אחד לא ידע, עד עצם היום הזה, איך ניצח
גודווין את אינסנו, חוץ מגודווין עצמו. אף אחד, חוץ מ...

(המשך יבוא)