לאלמנה הזאת כאן בחשמלית
לא רוצה אף אחד
לתת מקום.
רק עומדת ומחפשת
איפה
תוכל לשבת.
בעינייה: רחמים.
חוסו עליי אנשים.
מרחוק מגיעה אני,
מעל חדרי ילדים וקברים
התקדמתי בכשלות רגליי,
עד אשר הגעתי הלום.
אבל אישי מת, אין, מי שיגן עליי,
מתו בניי,
בנותיי, גם חותניי היקרים,
וכעת לבד
אני הולכת בדרך הזאת
עד לתחנה האחרונה.
אימרו, אנשים,
אם תראו אותי כאן, בהליכתי המתנודדת
עם כובעי הקטן, השחור, המוזר עד מאוד,
עם ברכיי הקורסות,
ועם בטני המושחתת
מרוב הלידות,
הלא תעלה בזכרונכם
האם היקרה שלכם?