"מה את רוצה, תגידי לי, מה?!?!"
הוא ישב מולי בפרצוף מיואש, בעצם זה היה משהו בין כועס למיואש,
אולי שניהם ביחד.
אני השפלתי מבט אל הרצפה וחיפשתי רמזים בן חריצי הבלטות.
"מה, רק תגידי", הוא אמר בקול מובס.
"אני...", גמגמתי
"אני רוצה את הלב שלך על לחמנייה"
הוא השתנק מעט, ובלי משים החליק את ידו לעבר הלב, לשמור עליו.
"את הלב שלי....", הוא חזר, "בלחמנייה???", המשיך כהד, מנסה
לשנות את גזר הדין.
"כן", עניתי בפשטות, תוך כדי משיכת כתפיים.
"אפשר גם בפיתה", הוספתי בשקט תוך כדי הושטת יד מתגנבת לעבר
קופסת הסיגריות.
הוא הניח את ידו במהירות על הקופסא ומשך אותו אליה, מכריח אותי
להתרכז רק בו.
"למה?", הוא שאל בקול שבור, מוחץ את הקופסא שבידו למרות מחאתי
השקטה.
"לא יודעת", המשכתי, "כי ככה אני בטוחה שאתה אוהב".
"אבל אני אוהב!", הוא התפרץ במהירות, "אוהב מאוד".
"אתה לא אוהב", השפלתי מבט, "אתה סתם מפחד עכשיו".
הוא אפילו לא צעק יותר מדי, הסכין החדה שלי שיספה את החזה שלו
במהירות.
מאותו חזה נינוח עליו בילה ראשי את הלילות האחרונים, פרצו
עכשיו זרמים קטנים של דם.
ברדיו הסדוק בחדרי ניגנו ארבעת המופלאים
"she loves you, and with a love like that you know it can't
be bad.",
כפתור הרדיו סובב במהירות וכובה, "איזה שיט", סיננתי.
את הלב הוצאתי במיומנות של ציידת, "ציידת גברים", אמרו, ולא
ידעו עד כמה.
הלב עדיין זז מעט בידי, התמלאתי בדמו הסמיך, והרגשתי שהוא באמת
אהב, לא כמו האחרים, הם צרחו הרבה וניסו להתנגד, הוא אהב,
יכולתי להרגיש זאת עכשיו, בלב המדמם שבידי.
מהמקרר הוצאתי לחמנייה קפואה ודחפתי למיקרו.
את קופסת הסיגריות המעוכה מידיו הגדולות, מצאתי ליד גופתו
המשוספת.
הדלקתי סיגריה ונשמתי עמוק את ריח האהבה שפשה בחדר.
המיקרו צפצף, הלחמנייה להטה בידי, עליה שמתי את הלב, שהפסיק
כבר את פעימותיו האחרונות.
הוא באמת אהב, אמרתי לעצמי בפה מלא.
מרגישים. |