שילה: "אוך... צופית! עזבי לי את הרגל!"
צופית: "טוב... טוב..." [קמה ועומדת בכניסה לחדר]
שילה: "מפגרת!"
צופית: "את מפגרת בעצמך! הכל חוזר אלייך!"
שילה: "סתמי, גמדה!" [זורקת עיפרון לעברה של צופית, העיפרון
מחטיא ופוגע במשקוף]
צופית: "אני שונאת אותך!" [מוציאה לשון]
שילה: "אני שונאת אותך כפול שניים!"
צופית: "אני כפול שלוש... לא, אני כפול ארבע!"
שילה: "אני כפול מאה! כפול אלף!"
צופית: "אני כפול אינסוף"
שילה [מגרדת בראשה]: "אני כפול אינסוף כפול אינסוף!"
צופית: "אני כפול אינסוף כפול אינסוף כפול אינסוף כפול אינסוף
כפול אינסוף!" [מבט של ניצחון פרוש על פניה]
שילה: "האינסוף שלי שווה יותר משלך!"
צופית: "למה?"
שילה: "כי אני יותר גדולה!"
צופית: "האינסוף שלי מפליץ על האינסוף שלך!"
[אבא מגחך]
שילה: "סתום ת'פה! [לאבא], האינסוף שלי תופס את האינסוף שלך
ומרביץ לו עד איבוד חושים! לא! הוא הורג [מדגישה כל הברה] את
האינסוף שלך!" [צוחקת צחוק שטני]
צופית: "האינסוף שלי מתעורר-"
שילה [עוצרת אותה]: "היי! הוא לא יכו-"
צופית [עוצרת אותה]: "ולוקח סולם, ומטפס עד שהוא הכי גבוה שיש,
ואז הוא זורק כל מיני דברים אל האינסוף שלך, ומוציא לו את כל
החשק לעלות על הסולם!"
שילה [מגמגמת]: "אהה.."
צופית [בשוונג]: "ואינסוף שלי עכשיו הוא הכי גבוה, יותר מכל
האינסופים ביחד!"
שילה [נעמדת ומתחילה לקפץ בהתרגשות]: "אז האינסוף שלי, תפס את
האינסוף שלך, הוריד אותו מהסולם, עלה על הסולם ושבר אותו"
צופית: "את הסולם? שלי?"
אבא [סוגר את העיתון בכעס]: "איך הוא יכול לשבור את הסולם
כשהוא עליו?!"
שילה: "דאייייייייייי אבא!"
צופית: "לא את הסולם שלי!" [דמעות מציצות בעינייה]
שילה [באכזריות]: "כן, את הסולם שלך. ואז הוא כפל את עצמו ב...
אבא, מה המספר הכי גדול שיש?"
אבא: "הא?"
שילה: "מה המספר הכי גדול שיש?"
אבא: "גוגול."
שילה: "מה זה גוגול?"
אבא: "הא?"
צופית [מנגבת את אפה בשרוולה]: "לא חשוב."
שילה: "אז האינסוף שלי כפל את עצמו בגוגול."
אמא [שומעת קולות ניגוב אף ונכנסת]: "מה קורה פה?"
שילה: "כלום!"
צופית: "שילה שברה לי את הסולם!" [שוב מתחילה לבכות]
שילה: "איזה סולם? אין לה סולם!" [פונה לאמא]
אמא: "שילה! תתביישי לך!"
שילה: "אבל..."
[אמא וצופית יוצאות מהחדר]
שילה [לאבא]: "ראית?"
אבא: "הא?"