צל, אור, צל. אני הולך ברחוב צדדי ליד הבלוקים הישנים של הרחוב
שלי, מתחת לעצי תות גדולים. בחוץ הכל מלא בשמש ועצי התות עושים
צל ענק על המדרכות. כל המדרכה מלאה בתותים קטנים שנפלו על
המדרכה. רוב התותים כבר נרמסו מאנשים שדרכו בסמטא, אבל כמה
תותים קטנים עוד נשארו שלמים. אני מרים את אחד התותים, ורואה
שהוא כבר לא כל כך בשל , אז אני זורק אותו וממשיך ללכת. אחרי
כמה מטרים, שאני כבר מגיע לאזור עם השמש, אני מסתובב בחזרה,
חולץ את הסנדלים הכחולות שלי ביד אחת, ודורך על התותים ברגליים
יחפות. התותים משמיעים קול של פצפוץ, ואני מרגיש את כף הרגל
שלי מתמלאת במיץ מתוק של תותים.
אני מתחיל לרוץ על המדרכה החמה, עובר מאזורים של אור לאזורים
של צל, מחזיק את הסנדלים ביד.
האוויר בחוץ הוא אוויר של תחילת הקיץ, והזמן הוא תחילת החופש
הגדול. אני ממשיך לרוץ בסמטא, ולידי עוברת קבוצה של ילדים
לבושים בחולצות כתומות של קייטנה, ומחזיקים ביד קרטיבים חצי
אכולים בטעם ענבים. הילדים מרימים את הראש מהקרטיבים, והפנים
שלהם מלאות בשבילים של מיץ מתוק. הם מסתכלים עליי בפליאה. אני
מחייך אליהם, וממשיך לרוץ, הולך ומגביר את הקצב. בסוף הסמטא
אני פונה ומתחיל להאט את הקצב. רוח חמה נושבת לי בפנים, ואני
הולך במרכז הכביש יחף. בכביש כמעט לא עוברות מכוניות ואני הולך
לאט לאט, כאילו שיש לי את כל הזמן שבעולם. אישה אחת עם תינוק
בעגלה צבעונית עוברת, ואני נעצר ליד העגלה ומנסה להצחיק את
התינוק עם פרצוף שאני עושה, שקצת מתעוות לי באמצע. בכביש עוברת
חיפושית כחולה ומצפצפת לי, ואני זז באיטיות הצידה. אני מרגיש
שהיום הכל מותר לי. מחר אני מתגייס, ואני רוצה שכל השכונה שלי
תזכור שאני עוזב ונוסע רחוק מכאן, לשמור עליהם.
בפינת ברחוב של שדה קטן, שפורח עכשיו ומלא בחרציות צהובות.
במרכז השדה, קצת לפני השכונה החדשה שבונים שם, יש שלולית ענקית
של מים, שבמשך החורף מתמלאת מהגשם, ולוקח לה דיי הרבה זמן עד
שהיא מתייבשת, ומתמלאת שוב בחורף הבא. כשהיינו קטנים תמיד
היינו באים לשלולית בחורף ומנסים להשיט בה סירות מנייר שהכנו
בבית. עכשיו המים בשלולית כבר ירדו קצת, אבל אני מתיישב בקצה
אחד של השלולית, וטובל את הרגליים במים הקרירים. הפנים שלי
משתקפות אליי בחזרה מהשלולית, ואני מחייך לעצמי. אני מנסה לתאר
את הילד שהשתקף אליי בשלולית לבוש במדים, מחזיק נשק. ניסיתי
לדמיין אותו עולה מחק על האוטובוס, מחזיק ביד את כל החבילות
שאימא הכינה לו, ומתיישב באוטובוס בספסל האחורי ליד החלון.
ניסיתי לדמיין אותי ישן במיטה הצרה בתוך אוהל קטן, אבל כל מה
שהצלחתי לדמיין היה את אותו ילד יושב ליד השלולית, יחד עם דני
ועודד, ומנסה להשיט את הסירה שהכנו, שהפינות שלה כבר רטובות
לגמרי מטיפות של מים.
פתאום אני מרגיש דחיפה חזקה בכתף, ותוך שנייה אני מוצא את עצמי
יושב בתוך השלולית, כשכל הרגליים והמכנסיים שלי רטובות לגמרי.
אני מסתובב אחורה, ורואה את רונן עומד ומחייך חיוך גדול. גם
הוא מתגייס מחר.