הרכבת הגיחה מן המנהרה. המנהרה שנבנתה בידיהם של הפועלים
השחורים, בשירה נוגה ובחדוות הקיום. היא צפרה 3 פעמים, הרעידה
את העצים, האבנים והאוויר המהול בריח גשם מתקתק והמשיכה בדרכה
אל העושר. אני הבטתי בסרט הזה מן הצד, ישובה בקולנוע, נרגשת עד
כאב מהאכזריות האצילית של המין האנושי. אותם נפילים שבאו
כביכול להציל את הכלכלה האמריקאית ולמעשה קלקלו את ההצלה
האנושית.

הסיפור שלי הוא פשוט יותר, מקומי, סתמי אולי, על האנשים
הסתמיים שחיים בעולם הזה ועושים אותו טוב יותר ממה שכל
האינטלקטואלים, היושבים בבתי הקפה, חושבים, מתדיינים, הוגים
וכותבים. הסיפור שלי הוא על אנשי העולם הקטן, המביאים את
פרנסתם על מנת לאכול שפק או מלווח ביום שבת. אלו שיראו סרט
בקולנוע עם בן זוגם פעם בשבוע, למרות שיש להם עבודה עד השעות
הקטנות של הלילה.
המטפלות בילדים, הפקידים בדואר, מנהלי דרג ב', קציני רכב,
חיילים, זקנות חולות, סטודנטים לשם התואר, כורי פחם, מגידי
עתידות זולים, אנשי ממשלה, מוסיקאים עניים, עיתונאים נלוזים,
עורכי דין נלוזים פחות, סוכני ביטוח מפולפלים, עובדי עירייה
(על תקן זה או  אחר), מהנדסי תוכנה, חומרה, חשמל, מכונות,
אלקטרוניקה ושות' , אלוהים ואלילים אחרים,  אספנים, מרוקני
אשפה, רופאים (בעלי תעודת רישוי, וללא), שחקנים, ילדי שכון ד',
נהגי אוטובוסים, נהגי דן, מורים, מרצים (ראה סעיף אלוהים
ואלילים אחרים), ג'ורג'ים, סטיבנים, פטימות ובעליהם, שלומים
ושלומיות, זונים וזונות, כל בית ישראל וכל העולם כולו... ואמרו
אמן.

ואם נוכל להתמקד מעט, רק לשוט בתמונת הלווין המהפכני (אותה
מכונה שלא משאירה אף פיסת דמיון קטנטנה לילדי המאה ועשרים)
ולנחות בבית של נינה - תוכלו לראות בתצלום האווירי את הריבוע
הלבנבן הפינתי ביותר. כן, מעל צריבת התאריך ומיני מספרים
החשובים לשם התיעוד, ממש מעל - ישנו בית, בקצה הכפר, המגודר
בגדר ציורית, צבעונית, מעשי ילדי הגן. נקישת כפתור נוספת -
ואנו נוכל לחזות בנינה עצמה, יושבת על כיסא עץ פשוט (אין טעם
להתקרב יותר - זו לא יצירת אומנות והתולעים כבר לא מכרסמות
ברגליו), קוראת בספר של "העץ הנדיב" כשעיניה המחייכות מגיחות
מידי פעם מעל זגוגיות משקפיה העבים, על מנת לחזות בתגובות
ילדיה.
ים מלח, כבת 5, יושבת זקופה כשידיה הזעירות מונחות בדייקנות
על ברכיה המסוכלות. היא קשובה קשב רב. היא איננה יודעת כי שמה
ומספר הזהות שלה צרוב במחשבי העל של מדינת ישראל, וכי אמה
קיבלה בעבורה קצבה מהביטוח הלאומי, וכי בעוד 11 שנים תצטרך
להוציא תעודת זהות לשם הזדהות, וכי מספר זה, כמו בשואה, ילווה
אותה עד יום קניית מצבתה שתוצב אי שם בשורה השלישית של בית
הקברות העשירי בפתח-תקווה, עיר הולדת בעלה.
היא מביטה בעיניים נבונות ובוחנות בשפתיה של נינה, היא מבינה
היטב ויודעת מראש את סוף הסיפור, אך כילדה הנתונה עדיין לגחמות
החיים הקטנות, היא מקשיבה ונהנית מן הסיפור כמו כולם.
כוכב שביט, הצעיר ממנה בשנה, גם הוא מקשיב קשב רב לסיפור, אך
אינו יכול לשבת במקום אחד. הוא מנפנף בידיו לעבר זבוב מרגיז,
מחטט ברגליו היחפות, מקנח את אפו בשרוול ומצחקק בקול כאשר נינה
שואלת, לאחר שעליו של העץ כולם נשרו, אם להמשיך בסיפור.

אז להמשיך בסיפור?

נינה, ידיה נתונות בעבודת כפיים קשה, החליטה להקים את מעון
היום "ילדיכם-ילדיי" כאשר בעלה, בבי, נפטר. עוד בטקס ההלוויה,
ניגשה לנגר פטי ובקשה ממנו לשריין עבורה את כל קורות העץ
המיותרות שהוא זורק בקצה הכפר, שם, לידה. למחרת השליך פיסות עץ
רקובות ושבורות בערמה בפתח ביתה של נינה. כך יום ביומו, שברים
שברים  נאספו לערמה גדולה אחת. כעבור שבוע - הגיע פטי ודפק על
דלתה -
- שלום נינה.
- שלום פטי. אני מודה לך על הכל... עזרת ונתת די והותר. אין
צורך שתביא יותר קורות. כעת אצטרך מסלובי (בן השכנה) שיעזור לי
לחתוך ולצבוע את הקורות באופן שווה ולהרים גדר מסביב לביתי.
- נינה, אמר פטי - הרשי לי רק לתת לך זאת. והוא מצביע מעבר
לכתפו על שער לבן ומהודר שהכין משיירי עץ אלון, שנותרו לו
מהזמנת ארונות המטבח עבור משפחת פרנציק (שקנתה בית בכפר לפני
כחודשיים).
נינה, מחזיקה בידו של פטי, ועיניה אומרות תודה.
סלובי, מנגב את ידיו ממי השקיה במכנסיו התכולים, הגיע מאחורי
עץ הגויבה הניצב בין בית נינה לבית אמו. הוא מחייך, מושיט יד
ימין לעבר ידו הפנויה של פטי ולוחצה בחום.
- במה אני יכול לעזור לך, גברת נינה השכנה?
הוא מושיט לשניהם גויבות עסיסיות, שקטף מן העץ ובעוד מכרסם
ניגש אל ערמת העצים ומחל למיין ולפרק ולצבוע ולחתוך ולחבר...
עד רדת החשיכה.