עמדתי מהצד יודעת איך ייתרחש הכל.
גלי האש בעבעו מתוך בטן האדמה, שלחו גיצים בוערים מתוך לוע ההר
על רקע הלילה ועשן אפור, מפוחם היתמר.
עמדתי שם וידעתי, אך מה יכולתי לעשות?
עם בוקר רבו הגיצים והלבה חמה, סמיכה ורותחת החלה מתגלגלת
במורדות ההר, עומדת להחריב להרוס.
פומפי עומדת להחרב! צעקתי. מולי המשיכו אנשי העיר במלאכתם.
הרוכל מכר את מרכולתו. שוטה העיר ישב במקומו הקבוע וליהג ונשים
יצאו בקבוצות לשוק עם סליהן.
פומפי נחרבת! שאגתי. אך הצעקה נבלעה במרחב הפתוח כמו היתה
איוושה חרישית.
העיר נראתה קרובה לעין אך לא הצלחתי להתיק את רגלי מהמקום בו
עמדתי.
גלי הלבה החלו מגיעים לעיר. אנשים מבוהלים החלו לרוץ לכיוונים
שונים. מנסים למצוא מקום מוגן. הרחק מהגלים השוטפים, הסוחפים
עימם כל צמח, כל בית, כל מרצפת רחוב.
עמדתי שם שותקת. כבר לא צועקת. כולם יודעים.
עם ערב חרבה כל העיר.
פליטים בודדים ומפויחים עברו לידי. נשאו אלי עיניים מאשימות.
מה יכולתי לעשות? שאלתי, פורשת את ידי לצדדים והם הסבו מבטם
והמשיכו.
ההר שקט ונרגע. העיר נקברה כולה תחת כיסוי האבן.
יכולתי לעשות דבר אך לא ידעתי מה.