ארז התעורר. הוא התמתח לאיטו נותן לחום השינה להתפשט עד קצות
האצבעות. הציץ בשעון, עשרים לעשר בבוקר. לאט לאט נזכר שזה בעצם
הבוקר שאחרי ויש עוד הרבה זמן לישון. היטיב את תנוחתו במיטה,
התגרד לאט וביסודיות וניסה להיזכר אם יש משהוא שצריך לעשות
ואולי שכח. החליט שאין מה לעשות וצריך ליהנות עוד קצת מהמיטה.
עייף היה אתמול כשהכל נגמר. וזה דווקא הלך כל כך מהר וחלק.
כשחזר אפילו לא התקלח לפני שנזרק על המיטה לישון. הבגדים
מאתמול עוד זרוקים היו בפינה, ערימה רטובה מבוץ, זיעה ומים.
נרגע לראות שעל קצה השולחן מחכים לו בגדים נקיים, מקופלים יפה.
את הבגדים מאתמול, פיהק ארז, אני לא שם עלי ימות העולם.

ארז אהב את הבוקר שאחרי, בעיקר כשזה הלך טוב. שעות אחר כך יש
אווירה של חגיגיות נינוחה ועצלה ביחידה כולה. בכל שתפנה אומרים
שלום, בדרך כלל לא מזכירים את הפעולה עצמה אבל החיוכים רחבים.
גם בקרב חיילי המפקדה וגם אצל הבנות, שלא אמורות לדעת מכלום.
שעת רצון טוב. אבל שיא ההנאה ברגעים האלו, עכשיו, עוד במיטה
שפרושה לצד השולחן במשרד. אחרי לילה של ביצוע הוא אף פעם לא
הולך לישון במגורי קצינים. כביכול בגלל התשישות. כשמגיעים סוף
סוף חזרה, למי יש כוח לטפס שלוש קומות אחרי כל זה. אבל בעצם
בגלל שאהב להתעורר במיטה שבמשרד. סימני הלילה הקודם מקיפים
אותו. השינה על מזרון בלי סדין, מוקף במפות ובפרטי ציוד
המושלכים לכל עבר, ממשיכים את תחושת ההישג והכוח. בבוקר שאחרי
אדם מרגיש שהוא יכול לעשות הכל.  

על הקיר ממול עוד פרושים חלק מהלוחות של הפקודה. על אחד מהם
התמונות. ארבעת האחים לבית ג'ומאסין. מאסלח הצעיר, אישם
הסטודנט, חזר לכפר לפני שבוע מסיבה לא ידועה, סאיב - האיש
שלנו, גיהאד איסלמי ונעים הבכור מהחזית העממית שנהרג
באינתיפאדה הקודמת. הבעיה העיקרית אמר מישהו בפקודה תהיה לאתר
את הג'ומא הנכון. האחים דמו מאוד זה לזה. בשביל מה שמת את
התמונה של השאהיד הקודם שאל אותו גיורא, בשביל הסט התבדח
מישהו. ארז לא ידע לענות לעצמו בשביל מה שם את התמונה של נעים.
זה הגיע עם המודיעין  אז שמתי אותה.

לחדר נכנסה, בלי לדפוק בדלת, אירית הפקידה של המ"פ מפקדה וחברת
הנפש של דנה, הפקידה של ארז. דנה קיבלה חופשה של שלושה ימים,
החל מאתמול מיד אחרי הפקודה. חשבת שנשכח את הקפה שלך חייכה
אירית, דנה דואגת לך גם מרחוק. היא החזיקה קנקן מתכת צבאי
גדול, שתי כוסות פלסטיק כחולות, שזה חלבי, ושקית ניר חומה.
כולה חיוכים מזגה לו קפה והוציאה לו מהשקית לחמניה טרייה עם
גבינה צהובה ושני קרואסונים בני פחות מיום. שמעתי שהלך טוב
העיזה אירית. היו לי כבר רעים יותר נגס ארז חצי לחמניה. אומרים
שהאלוף יגיע היום ואולי גם סגן הרמטכ"ל. אני לא חושב אמר ארז
ונשען אחורה. כל המשרד התמלא בריח קפה, זה החיים אמר והתמתח רב
סרן ארז אנגלס, הנאות פשוטות. למשך הרבע שעה הקרובה נשארה
אירית לפטפט ולחייך ולארז היה זמן של חוסר דאגה מוחלט.

אחרי שהלכה אירית החליט להתלבש. יצא מהמיטה ומההגנה של שק
השינה. מחשבותיו פנו למקומות אחרים. אתמול היתה בעצם הפעם
הראשונה שנכנס לכפר אדיק בלילה. באינתיפאדה הקודמת, אינתיפדת
האבנים, כיכב הכפר אדיק. מרכז סוער על ציר מישני, מאריאל לעלי
זהב ופדואל. הצעירים מהכפר היו זורקים אבנים ובקבוקי תבערה על
רכבים. ניצלו את הטופוגרפיה. הכפר פרוש גבוה מעל לכביש. כמה
פעמים הסתער ארז לאורך הציר התלול והצר העולה לחלקו הדרומי של
הכפר. האזור מצפון לציר היה קטן יותר, פחות תלול ובדרך כלל
שקט. הצבא לא התעניין בו. נזכר בברד האבנים שמכסה ממש את
השמים. במאות הערבים שיורדים בריצה וסוגרים עליך מכל ההרים
מסביב. רצים בקבוצות גדולות, צורחים, מנופפים במקלות ורוגטקות
וזורקים אבנים. צצים מכל חור. שם נלכדתי בסמטאות צרות כשמכל
בית זורקים אבנים ומדרדרים בלוקים על הראש. והדרך אחורה, חזרה
לכביש נראית חסומה לגמרי. ושם הכנסתי אתמול בלילה שני כדורים
בג'ומאסין סאיב שהיה אחד מבכירי הגיהאד האיסלמי באזור אריאל
כולל סלפית, בורקין, כפל חרס, חרס, דיר איסתיה ובידיה. בין
שלושים וארבע עם דם על הידיים.

לפני בערך חצי שנה עבר מר ג'ומאסין הסבה מקצועית מפיגועי ירי
ומטעני צד להכנת מתאבדים, שיכונם שכנועם שינועם וכיוצא בזה.
אחד החיסולים המשמעותיים יותר שהרצתי. ארז הכניס את החולצה
המכובסת למכנסיים. עם עוד קצת מזל היינו תופסים גם את המתאבד
התורן. מקצרים לו את הדרך. ארז סידר את הגומיות בנעליים.
מעניין אם פגשתי אותו, את ג'ומאסין, באינתיפדה הקודמת. אחד כזה
לא נשאר בבית. לך תדע אם לא הסתערתי מולו כשהם עוד היו באבנים.
אולי הוא זה שפגע בגילי. אולי בגלל זה לקחתי את הירייה אתמול.
ארז עקר את עצמו מהמחשבות המפוזרות ויצא את המשרד בדרך אל
המבצעים, להתעדכן.

אישם התיישב על המרפסת. עשר וחצי בבוקר. זו הפעם הראשונה שיצא
לו לשבת מאז שזה קרה. כדאי ללכת לישון בקרוב, יש עוד יום מלא
וההלוויה רק מחר. למטה השביל העולה אל בתי אדיק המה חיים.
קבוצת צעירים הקימה את סוכת האבלים מיוטה ירוקה. מטנדר טויוטה
פרקו כסאות לבנים של כתר פלסטיק. כל העוסקים במלאכה היו אנשי
הכפר חוץ מאיש מבוגר וגבוה שהציג את עצמו כנציג הרשות, דווקא
מסלפית. במצוותו הושארה הגופה של סאיב בדיוק כפי שהיא, כתם דם
ענק על הקיר עליו הוא נשען. עוד מעט יבוא צלם וידאו ואז אפשר
יהיה לקחת את הגופה ולהכין אותה, אבל חשוב קודם לצלם, שהעולם
יראה. אישם לא נכנס לחדר, שני בחורים לא מוכרים עמדו בכניסה
לחדר לשמור שאף אחד לא יכנס. אם היה רוצה בטח היו נותנים לו
להיכנס, הוא אחיו של השאהיד, אבל הוא לא ביקש. השכנות התחילו
להביא אוכל וכיבוד והניחו בצד הסוכה ההולכת ונבנית.

אישם היה ילד קטן כשנעים מת. ואז לקח שלושה שבועות עד שהצבא
שחרר את הגופה. נעים מת בגיל שבע עשרה בהפגנת ענק בטול כרם,
מכדור גומי. סאיב מת בבית. ירו בו במיטה שלו, לעיני אחיו ואימו
כמו כלב. אישם עוד לא הרגיש את העצב וגם לא את הכעס, אלו יבואו
אחר כך, כרגע אני עוד בהלם. לא כל אחד רואה איך מפוצצים לאח
שלו את הראש. הוא רצה להקיא אבל התאפק, להראות חולשה כזו, אח
של שני שאהידים, שעכשיו נשאר הבכור. בחיים לא. לאורך כל הבוקר
היתה עולה בו מחשבה אחת שהתבייש בה אבל היא צצה כל פעם מחדש.
אייך ייקחו את הגופה שהראש שלה כמעט שלם מלפנים ומפורר לגמרי
מאחור. כל מה שנשאר מהחצי האחורי של הראש היה מרוח על הקיר,
ואייך ינקו את זה ומה שיותר חשוב מי יעשה את כל זה. לאימא בטח
לא ניתן להתקרב לזה והוא לא יכול לחשוב על עצמו עושה את זה.
הפחד מגולגולת אחיו המרוחה על הקיר בייש אותו אבל לא הירפה
והתעצם עם השעות. בטלוויזיה תמיד רואים אייך מנשקים את השאהיד
אבל אלה שאהידים עם ראש שלם. אולי הזרים ששומרים עכשיו על החדר
יעשו את זה. כשנעים הגיע אחרי שלושה שבועות הוא כבר היה בארון,
אז זה היה אחרת.

בדרך למבצעים ארז נעצר לקחת סיגריה מגיורא מפקד הפלגה הצעירה.
גיורא עמד על הדשא שלפני המבצעים ודיבר עם אחד הסמבצים. מה
קורה הוא שאל באופן כללי. הסמבץ הסתובב ןחזר למבצעים וגיורא
הדליק לעצמו סיגריה. מה קורה חזר על השאלה, לארז היה חוש ריח
לבעיות כשהן עוד קטנות. אחת התכונות החזקות שלו. סתם אמר גיורא
והתיישב על מכסה המנוע של גיפ הקמב"ץ. ארז התיישב לידו. חשבתי,
על אתמול. מה על אתמול. אני לא יודע אבל לא הסתדר לי למה עברת
לחוד ברגע האחרון. גיורא נעצר לרגע והמשיך אתה יודע הייתה
תוכנית מסודרת, עשינו תדריך עשינו מודל ולא משנים אלא אם יש
בעיה. ואני הובלתי את החוד ולא הייתה בעיה. ארז חייך לא הייתה
שום בעיה אבל במרפסת הייתה לי הרגשה לא טובה אז החלטתי להצטרף
לחוד, שיקול המפקד בשטח. זה לא קשור באיך התקדמת עם החוד הייתם
בסדר גמור אבל לפעמים יש הרגשה כזאת אתה יודע ככה שאתה רוצה
לשים עין. מה שבטוח בטוח. גיורא משך שאיפה מהסיגריה וחיכה כמה
שניות, טוב הוא אמר העיקר שזה נגמר טוב.

ארז ידע שזה לא נגמר טוב. שגיורא התבייש להגיד שזה יצר בלגן
קטן ואפילו כמה דחיפות כשהוא עבר לחוד במסדרון הצר מהמרפסת
לחדר שינה. ושתשומת הלב של כולם הופרעה ברגע הכי קריטי. וחוץ
מזה שלא היתה סיבה שהוא בתור מפקד הפעולה ימצא את עצמו בחוד
וייקח את הירייה. וזה בטוח יעלה בתחקיר אלוף. לא על ידי גיורא,
הוא בחור טוב, אבל צריך להכין הסבר ותאור משכנע. למרות חשב ארז
שאפשר להגיד לכולם שיזדיינו, היתה לי הרגשה, פעלתי על פיה,
הפעולה עברה חלק, סוף הסיפור. אז אני לקחתי את הירייה אז מה.

אישם ישב על המרפסת הפונה צפונה אל הכביש רגליו משולחות מטה
לכיוון החצר של השכנים. שם יקימו את סוכת האבלים, בחצר שלהם לא
היה מספיק מקום ולשאהיד שני במשפחה צריך סוכה גדולה. בכפר אמרו
שיבואו מכל הארגונים. סאיב אהב את המרפסת הזאת. בבית היו שלושה
חדרים, מטבח, חדר שינה קטן וחדר שינה גדול. המרפסת, כל הכפר
פרוש תחתיה. אפילו על המגדל של המסגד הם הביטו מלמעלה.
הג'ומאסין היו כמעט הבית הכי גבוה בקצה הדרומי, מעליהם רק עוד
שלושה בתים אחרים והמערות. כשהיה ילד קילל אישם את הגובה של
ביתו. ראזק איתו היה חוזר מבית ספר גר ממש על הכביש, שאז עוד
לא היה סלול. אחרי שהיה אומר לו שלום היה אישם מטפס את כל הדרך
העולה עד לסוף הכפר. הדרך דרך עפר, גם היום, צרה ותלולה ומכוסה
אבנים ובולדרים גדולים. לפני שנים חשבו לאסוף כסף לסלול אותה
אבל וועדת האינתיפאדה, הראשונה, פסלה את העניין. דרך אספלט
תאפשר לגיפים של מגב והצבא פריצות מהירות ומפתיעות לכפר למעלה.
ואדיק נהיה במשך הזמן מקום מסתור למבוקשים. גם תושבי הכפר והיו
הרבה כאלה וגם זרים. פעם אפילו הסתתר כאן חודש מבוקש חשוב מחאן
יונס, שאת שמו אף אחד לא ידע, שסופר עליו בלחש שהרג שני קצינים
של הצבא ומתנחלת מליד אריאל, מעשה רב באותם ימים של אינתיפאדה
ראשונה. בדרך לא סלולה עד שידדה ויעלה הרכב למעלה לאזור המערות
תגיע הידיעה למבוקשים. לפעמים היו המבוקשים שוהים בבתים
העליונים לארוחה חפוזה או בפתחי המערות, שואפים אוויר צח,
מעשנים ושותים קפה. תגיע הידיעה בצעקה או בדמות ילד מתנשף
מריצה והתרגשות, יכנסו המבוקשים בנחת למערות. המערות פתחיהן
מכוסים בשיחים גדולים ורק אנשי אדיק מכירים אותן. באדיק היו
אומרים שקיימות מערות סודיות שרק בודדים ראו ועשרות אם לא מאות
של אנשים יכולים להסתתר שם חודשים. בכל מקרה במערות, ידע כל
ילד, אף אחד לא ימצא אותם. כך או כך נגמרה האינתיפאדה הראשונה
ובאה האינתיפאדה החדשה והדרך נשארה לא סלולה.

סאיב אהב מאוד את המרפסת. הסטודיו שלי היה קורא לה. עם הנוף
המשקיף על בתי הכפר הבנויים לתוך המדרון, השדות והטרסות, החלק
הרחוק של הכפר מעבר לכביש. רוח קרירה בדרך כלל גם בקיץ ובימים
צלולים אפשר לראות מרחוק את ישראל. צריח המסגד נראה כל כך
קרוב. כשסאיב היה ילד, אולי בן עשר, הוא עמד על המרפסת וניסה
לזרוק אבנים על הצריח. כשאימא נרעשה לראות מה הוא עושה, האבנים
הגיעו לדיר של השכן ועוררו תגובה קולנית, הוא אמר אני זורק
אבנים על אלוהים. ואז הבינו שהוא מכוון למסגד. הוא חטף מכות.
אישם ששמע את הסיפור אחרי כמה שנים אמר שבגלל שהוא חטף כאלה
מכות חזקות הוא הצטרף לג'יהאד ולא לפאתח או לחזית כי זכר את
המכות ופחד מאלוהים.

למרות המכות סאיב אהב את המרפסת מאוד. תמיד היה שם שקט, קולות
מכוניות המתנחלים המאיצות למטה על הכביש לא הגיעו עד למעלה וגם
ככה לא היתה הרבה תנועה. כל שאהיד חדש שסאיב לקח על עצמו היה
מובל אל המרפסת ואחרי עשר דקות של קפה וסיגריה, בשלווה, אל מול
תמונת האנשים החוזרים מהעבודה ומתיישבים לאכול עם משפחתם, היה
סאיב אומר ככה היתה  יכולה להיות כל פלשתין אלמלא באו היהודים.
המשפחה שלי גרה ככה היה אומר ומראה בתנועה רחבה כבר שלוש מאות
שנה אולי יותר, אנחנו תמיד חיינו פה, לא ברחנו לאדיק בארבעים
ושמונה. השאהיד תמיד היה מאיזה מחנה פליטים, פליט. ומכאן היה
מתחיל סאיב לצייר את התמונה שבסופה לפעמים שאהיד חדש לפעמים
תאונת עבודה ולפעמים ביטול או דחייה שהגיעו ממפקדת הג'יהאד
בדמשק. פעם אחת, לפני חודש, השב"כ תפס את השאהיד בדרך. סאיב
נאלץ להימלט. הוא בילה את שארית חיו במערות שמעל הבית. הצבא אף
פעם אפילו לא ניסה להיכנס אליהן. מדי פעם היה מבקר בבית לקחת
אוכל, בגדים נקיים, נשאר חצי שעה שעה וחוזר למערה. לפעמים היה
נשאר לישון, שעתיים שלוש לא יותר, העיקר להיזכר איך זה להירדם
במיטה. בארבע לפנות בוקר אימא היתה מעירה אותו שיחזור מהר
למערה. לפני שהאנשים יוצאים לעבודה. סאיב לא אהב לקום ורצה
להמשיך את החמימות במיטה. החוצה היתה אימא מזרזת אותו לפני
שאנשים יוצאים מהבתים, אתה יודע שיש פה כלבים שימכרו אותך
בשביל כלום. עכשיו אימא יושבת במטבח, בדלת סגורה עם שתי שכנות.
רק כשעמד ליד הדלת שמע אותה אישם בוכה בשקט.

ארז ירד מהמבצעים חזרה למשרד. תחקיר אלוף הוזז למחר, כשיש
הצלחה אף אחד לא ממהר עם התחקירים. צ'ופר החתולה של דנה שהיתה
באופן חצי רישמי החתולה של משרד המפקד נכנסה פנימה והתיישבה
במרכז השולחן. ארז ליטף אותה בהסך הדעת. צ'ופר פיהקה ונראתה
מפויסת עם העולם מה שאומר שאירית דואגת להאכיל אותה כשדנה
בחופש. ארז שחזר לעצמו את השלבים העקריים של המבצע. לקראת חצות
תחילת תנועה מנקודת הערכות ליד עלי זהב. הליכה מזורזת, איגוף
של אדיק מצפון וגלישה לואדי. אחת ורבע תחילת טיפוס מתוך הואדי.
זו הנקודה עליה בנוי הכל, להגיע לאדיק מלמעלה, מאזור המערות.
זה אומר טיפוס קשה בלילה אבל סיכויי התגלות נמוכים. מזל שזה
מבצע של ציוד קל משקל, לא הרבה יותר מנשקים אישיים ומכשירי
קשר. רבע לשתים כמעט סוף הצוק מודיעים בקשר מילת מפתח מפצח
האגוזים שזה אומר שבשב"כ קיבלו טלפון שאכן מר ג'ומאסין סאיב
נכנס הביתה. וכשהוא מגיע הביתה בשעות כאלו זה בדרך כלל אומר
שהוא ישאר לכמה שעות. בשתים מגיעים לסוף הצוק, ארז ממקם את כוח
החסימה באזור המערות, אם באיזה שהוא מקרה המבוקש יצא מהבית
טבעית או בבריחה הכוח הזה יוריד אותו. יתר הכוח במהירות לבית,
כניסה דרך המרפסת האחורית. כאן היתה דילמה בתכנון, האם להקיף
את הבית כמו שעושים בדרך כלל ואז לפרוץ או להיכנס ממקום אחד,
להסתכן בבריחה אבל להרוויח מהירות, שקט וסיכויי התגלות נמוכים.


למרפסת נכנס הנציג של הרשות. הוא ניגש לאישם בסבר פנים חמור
וחיבק אותו. אני אחזור מחר לפני הלוויה. המשמר כבוד, הוא הצביע
בידו על הזרים ששמרו על החדר יישארו אתכם כל הלילה. חשבתי
התחיל אישם, כן הפסיק אותו האיש מהרשות, בסוף הצלם יבוא רק מחר
על הבוקר. אני עצמי אביא אותו. האיש מהרשות פנה ללכת, בשבוע
הבא נביא כסף למשפחה אמר וירד מהמרפסת לכוון החצר של השכנים.
אישם עקב אחריו יורד ומחליף מילים עם מקימי הסוכה, פעיל
בעבודה, יבוא בבוקר עם הצלם, יבוא בצהרים לפני ההלוויה הוא
בגופה הרכונה בחדר השינה הקטן לא יטפל. הפעיל מהרשות נכנס
לטנדר הטויוטה שכבר פרקו ממנו את כל הכיסאות והתדרדר מטה
לכיוון הכביש. אימא יצאה מהמטבח, היא ניגשה כפופה אל אישם. מתי
מטפלים בסאיב היא שאלה בשקט. אישם התחיל למלמל על הצלם שיבוא
מחר. אימא הרימה אליו מבטה, עיניה דומעות וליטפה את לחיו. אחר
כך הסתובבה לעבר שתי השכנות שיצאו איתה מההסגר במטבח והנידה
בראשה. השכנות פנו לעבר החדר בו היתה הגופה. שני אנשי משמר
הכבוד, שמאז הסתלקותו של פעיל הראשות הספיקו בזריזות להשיג
לעצמם כסאות פלסטיק, היו ישובים עתה ליד הדלת מעשנים סיגריה.
הם ניסו לומר משהו לשכנות שלא טרחו לענות ובנפנוף יד מבטל
גירשו אותם, נכנסו לחדר וסגרו אחריהן את הדלת. מאסלח הצעיר
נשלח להביא סדינים נקיים מאי שם ואימא חזרה למטבח. היא יצאה עם
סיר מים גדול והכניסה אותו לחדר. שעה ארוכה עשתה שם עם שתי
השכנות, מבעד לדלת לא נשמע דיבור או בכי.

ארז הגיע לרגע המביך בשחזור שעשה לעצמו, העלייה למרפסת. קנקן
הקפה שאירית השאירה כבר היה קר, הוא שקל להכין חדש אבל הבין
שהוא משחק על זמן. עלינו למרפסת גיורא ועדי לחדר השינה הימני,
עידו ואלי לשמאלי ואני מאחור. גיורא ניסה לראות אם הדלת
מהמרפסת נעולה ואני הצצתי על הכפר בלילה, רובו היה חשוך חוץ
מהחלק הצפוני שדלקו בו כמה אורות. חשב שזיהה את הסמטה שנלכד בה
פעם. הדלת לא היתה נעולה וגיורא פתח אותה בשקט. ואני ראיתי את
השביל שעולה לכפר, הפעם מלמעלה ונכנסתי במקום עדי כמספר אחד
לחדר שמאל כי, הוא נעצר ונשם עמוקות, כי חשבתי שיהיה מספיק
מקום במסדרון ורציתי לקצר טווח למרכז ההתרחשות. זה טוב.
וכשראיתי שלא אז יצא ככה שעדי נדחף אחורה. וכשנכנסתי לחדר
השמאלי הוא בדיוק התעורר וראיתי את מבט ההפתעה בעיניים שלו
הפתעה מוחלטת. ארז שם לב שהוא מתהלך בחדר ומקיף את השולחן.
ההפתעה שלו הרתיחה אותי. עם כל המתאבדים ששלחת הפצצות שקרעו
לחתיכות אנשים וילדים לא חשבת אף פעם שאולי תורך יגיע. לא עלה
על דעתך. ואז אחרי הירייה הראשונה שהיה ברור שהוא כבר מת יריתי
עוד אחת, מכעס. ארז התיישב והתנשם כאילו אחרי ריצה. אז כעסתי
עליו ועל הכפר המסריח הזה, אז מה.

אימא יצאה מהחדר ואמרה משהוא למשמר הכבוד. אחרי כמה דקות הם
חזרו עם אלונקה ונכנסו לחדר. אחרי עוד כמה דקות יצאו, סאיב היה
מונח על האלונקה כולו עטוף בסדינים, אימא סימנה להם והם הניחו
אותו במרכז המרפסת. אחר כך שלחה אותם מעליה בתנועת יד והם ירדו
לסוכה שכבר נבנתה בינתיים ומצאו לעצמם מטעמים לאכול. אימא עמדה
מעל האלונקה. זה מה שקורה לילד שזורק אבנים על אלוהים היא אמרה
לעצמה בלי שאף אחד שמע.